לפני שלוש שנים, ממש על סף סגירת חלון ההעברות, הצליח ארסן ונגר לשנות את עורו וקנה בכסף גדול את מסוט אוזיל. זו הייתה, ועודנה, הרכישה הגדולה והמרהיבה ביותר של המנג'ר עד היום. 50 מיליון יורו עלה הגרמני, במה שנחשב למהלך שבו הפרופסור ממש יצא מגדרו. האוהדים ראו והתפעמו. הקשר הגיע מריאל מדריד, והתותחנים שמו המון כסף כדי לרוץ אל התואר.
שלוש שנים אחרי, 50 מיליון יורו זה באמת סכום גבוה, אבל בקרוב זה יהפוך להיות הסטנדרט לשחקן טוב. לא מצוין, לא שחקן על, בטח לא אגדה. 50 מיליון הופכים להיות סכום הגיוני. זוהי הפרמייר-ליג החדשה, ולפחות לחמש השנים הקרובות. המיליונים כבר הפסיקו להעסיק את בעלי הקבוצות, עכשיו מדברים על עשרות, על מאות. הכסף לא מגיע מפנקס הצ'קים של רומן אברמוביץ' ולא מהכיס הפנימי בגלימה של אבא של שייח' מנסור. הוא מגיע מזכויות השידור שמשולמות כדי לשדר את הליגה הטובה בעולם, שהופכת להיות עשירה בקנה מידה מפחיד.
אוזיל, כבר לא רכישה מופרעת (gettyimages)
למה מפחיד? הנה דוגמה: מכירים את אריק ביילי? מדובר בבלם-מגן טוב תוצרת חוף השנהב. הוא נרכש בשבוע שעבר על ידי מנצ'סטר יונייטד, ששילמה עליו 38 מיליון יורו לוויאריאל. ביילי לא כבש עדיין ולו שער אחד בקריירה. נכון, הוא משחק מאחור, ובשנתיים שלו בוויאריאל הוא שיחק 35 משחקי ליגה. ז'וזה מוריניו החליט שהוא שווה את הסכום המטורף הזה, שעולה בחמישה מיליון על מה ששילמה מנצ'סטר יונייטד ללידס בעבור ריו פרדיננד לפני יותר מעשור, במה שהיה ההעברה הכי יקרה של שחקן אנגלי בהיסטוריית המשחק. היום הסכום הזה הוא עוד שורה בעיתון.
קחו לדוגמה את אילקאיי גונדוגאן. קשר-על גרמני, אבל אחד שלא מפסיק להיפצע. הוא פספס את היורו ושיחק רק חצי עונה בדורטמונד. הוא מגיע למנצ'סטר סיטי פצוע ויתחיל את העונה בהדרגה, אבל עבור פפ, שראה אותו בימים הבריאים שלו בבונדסליגה, הוא שווה 47 מיליון יורו. מיצ'י בטשואיי עולה 39 מיליון, הנריך מחיטריאן 42. כל מי שהזכרנו הוא שחקן ראוי, אבל לא טופ 20 עולמי, ואפילו לא טופ 30.
גם הם הגיעו, ואף אחד לא מופתע (gettyimages)
הפרמייר-ליג הולכת והופכת לליגה שקונה הכל. זה טוב לליגה בשלב המיידי, זה הופך קבוצות קטנות לכאלה שמסוגלות לקנות שחקנים שיכולים להשפיע ולהכריע. כמו סטוק, שבשנה שעברה התחילה להביא שחקני לוקסוס כמו שאקירי וארנאוטוביץ'. או ווסטהאם, שממשיכה להתחזק בשמות מעניינים ומתכוננת לעונה אירופאית חמה. הכסף הגדול מהווה קפיצת מדרגה לקבוצות הביניים בעיקר, אבל גם לקטנות יותר.
יש כאלה שאוהבים להרים גבה אחת או שתיים. האם זו רק בועה? ומה יקרה אם היא תתפוצץ? ובכן, אנגליה היא לא סין – כאן הייתה ליגה תחרותית גם כששיחקו פה רק אנגלים. ליברפול זכתה בליגת האלופות בלי כסף גדול, יונייטד הגדולה של 99' עשתה זאת עם קופת מועדון ששווה לזו של בורנמות' העכשווית. שישה מיליארד יורו, זה הסכום שיתחלק בין האנגליות מזכויות השידור. איתו אפשר לקנות הכל. והאנגליות לא ייפגעו, אלא רק הליגות האחרות. פוגבה עלה 70 מיליון לפני שנה, וראו זה פלא, למרות יורו חלש, מוריניו כבר הציע 120. יובה לא תהסס, תמכור, תיפגע מקצועית, ויונייטד תקבל אותו בחיבוק גדול. 120 מיליון? אפשר לשלם, אז למה לא?
אנגליה נכנסת לתקופה מרתקת. חודש וחצי נותרו למירוץ החימוש שכבר החל, ונדמה שזוהי באמת רק ההתחלה. וארסן ונגר, שחיכה לפני שלוש שנים ממש עד הדקה ה-92 של החלון וב-31 באוגוסט, קרוב לחצות, אישר בקול רועד את עסקת אוזיל, חטף בתוך שבוע את גרניט שאקה, השווייצרי המוכשר אך הבעייתי. ושילם עליו 45 מיליון יורו. ככה, בלי להניד עפעף. הכל עניין של פרופורציות.
גרניט שאקה. כן, באמת שילמו עליך כל כך הרבה (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?