תרשמו רגע: 1987/8, 1989/90, 1993/4, 1994/5, 1999/00, 2000/1, 2009/10, 2012/13. שמונה פעמים. יודעים מה זה? זה מספר העונות בהן התחיל פורמט חדש לליגה הראשונה בישראל. נלך שניה לעונת 1985/6, כדי שיהיו לנו 30 שנה בדיוק. באותה עונה היו לנו 16 קבוצות בליגה הראשונה, וגם לאחר מכן. אחר כך ירדנו ל-14 למשך שנתיים ול-12 למשך ארבע שנים (עם החלפת שיטה בשנה האחרונה). ואז עלינו ל-14 ומיד אחר כך ל-16. אחרי חמש שנים נפלאות (איזה כיף היה הכדורגל כאן בחצי השני של הניינטיז) הורידו את הליגה ל-14 קבוצות ואז שוב ל-12. לזה, לפחות, נדבקו תשע שנים רצופות (אבל שינו את השיטה אחרי השנה השניה). ואז קפצנו ל-16. ואחרי שלוש שנים (עם שינוי שיטה בשנה השלישית) ירדנו ל-14. מעייף, מגיע פרס ישראל למי שהצליח לקרוא עד כאן.
בקיצור, מדובר על שינוי בממוצע כל ארבע שנים. גם קודם היו בעיות – אבל מספר הקבוצות בליגה כמעט לא השתנה. ב-20 השנים שקדמו ל-1985/6 היו במשך 16 עונות 16 קבוצות בליגה, ושיחקו בשיטה המקסימה של שני סיבובים, בית וחוץ. וזהו. עונה אחת הליגה עלתה ל-18 קבוצות, עונה אחרת ירדה ל-14, ובעונה אחת אמנם שיחקו 16 קבוצות, אבל הליגה נפרסה על פני ארבעה סיבובים (ולמעשה – שנתיים. להלן: העונה הכפולה).
ועכשיו מדברים על לשנות את הכל שוב. לרדת מ-14. אולי ל-12, פרשנים מבריקים לוחצים ללכת על עשר קבוצות. מה מזעזע אותם? משחקים בין הפועל עכו להפועל רעננה כמובן. כי לפעמים משחקים כאלה נגמרים ב-0:0. ויש 150 איש ביציע. והרבה יותר מרשים לראות "ארבעה דרבים תל אביביים בעונה" – איזה סקסי זה ארבעה דרבים תל אביביים בעונה (כאילו שלמישהו יש כוח, בחייאת).
מאחר שהחיים הם לא פנטזיה של ילדי אולטראס, וכדורגל הוא ענף עממי ששייך להמונים, וכולם מדברים כל הזמן על כמה חשוב לפתח את הכדורגלן הישראלי, בהנחה שההמלצה לסגור את נבחרת ישראל לא תתקבל באלף השנים הקרובות (עסקנים לא יורים לעצמם ברגל, הרי), לא הגיע הזמן לעצור ולשאול רגע – מה האינטרס של הכדורגל כאן? מה אנחנו רוצים להשיג? בעד מי אנחנו?
אם נתעלם מדעתם של פונקציונרים, אינטרסנטים, עסקנים, מערבבים למיניהם וסתם אנשים ש"משקיעים מזמנם, מרצם וכספם", התשובה צריכה להיות: אנחנו רוצים שכמה שיותר כדורגלנים ישראלים יובילו כמה שיותר קבוצות בליגה – מכמה שיותר ערים ומקומות ואיזורים גיאוגרפים; אנחנו רוצים להגדיל, אפילו בקצת, את הסיכוי הלא קיים כמעט של כדורגלני ילדים ונוער להגיע לסגל של הקבוצה הבוגרת; אנחנו רוצים עוד דור של אורי ואלי וסיני וברקוביץ' ורביבו; אנחנו רוצים שילדים ממקומות נידחים בארץ לא יפחדו לחלום ולהגשים; אנחנו רוצים שמאמנים בליגה הראשונה לא יפחדו לזרוק להרכב בחור בן 19, ולא יסתפקו בלהכניס אותו בדקה ה-90 כדי לבזבז עוד כמה שניות עד שיסחטו תיקו.
זה נחמד, אבל גם אתם רוצים 4 פעמים בעונה את בית"ר מול סכנין? (ערן לוף)
את הליגה הישראלית חייבים לשחק בנחת. 16 קבוצות, שני סיבובים, שלוש נקודות לניצחון, שלוש יורדות (במקום שתיים. זה אש). בלי פלייאוף עליון, בלי פלייאוף תחתון, בלי קיזוז, בלי חצי נקודה ל-0:0, בלי רעיונות אפלים שממילא יתבטלו שנתיים אחרי שייושמו. תנו שקט. יציבות. אין לכם מושג כמה זה יועיל לכולנו.
ואגב, אם פרנסי הכדורגל כל כך חמים על קיצוצים וחייבים לחתוך במשהו, הנה רעיון: אולי תורידו זר אחד ממכסת הזרים שיכולה כל קבוצה לשתף כאן? בואו נחזור לארבעה זרים. נכה קצת בסוכנים המאכערים שמביאים הנה תופעות שלא ייאמנו באוגוסט ובינואר, נכריח כל קבוצה לשחק עם שבעה שחקנים ישראלים (בליגה של 16 מדובר ב-112 ישראלים לפחות) ונקבע את המצב הזה לעשר שנים. מה, בעשר שנים כאלה לא יגדל פה מלמיליאן חדש?
פינטילי וגלבאן. יש זרים ויש זרים (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?