לו הייתי ג'יג'י בופון, הייתי אוסף את שחקני נבחרת איטליה לפני הטורניר ומסביר להם שהכל אפשרי. מציג להם את יובה של עונת 2014/15, זו שהלכה כנגד כל הסיכויים עד גמר ליגת האלופות, מציג להם את שלושת הבלמים שלפניו. מי יכול עליהם? מי רוצה להסתבך איתם בכלל?
לו הייתי בופון, הייתי מביט בהשתאות במאמן שלי, אנטוניו קונטה. רואה איך הוא לוקח שחקן אפור כמו ג'יאקריני, שהיה שחקן ספסל בסנדרלנד, והופך אותו לכספית נמרצת; איך הוא מחזיר את דניאלה דה רוסי להיות אותו דה רוסי שהיה אלוף עולם, שהחזיק שנים את האמצע של רומא, שקשרי הסריה A פחדו להתקרב לאזור שלו; איך הוא לוקח את גרציאנו פלה ומציב לו עובדה: אתה לוקה טוני. אתה כריסטיאן ויירי. אתה פאולו רוסי. באמצע כשצריך אותך, המפתחות שלך.
לו הייתי בופון, הייתי רץ באמוק לעבר הספסל החוגג אחרי הניצחון על בלגיה כדי להטריף עוד יותר אחרי השער השני, כי זה מה שמנהיג עושה. מבין את חשיבות הניצחון ונותן הרגשה כאילו זה הניצחון ששם אותנו על המפה. ואכן, הכל התחיל מאותו משחק בשמינית הגמר בליון.
לו הייתי בופון, הייתי עולה למשחק מול ספרד בתחושה ששום נבחרת לא יכולה לעצור את איטליה, ומשדר זאת לשחקנים. כשיש לך קפטן כזה מאחור, אפשר לרוץ קדימה בבטחה. גם אם קנדרבה גמר את הטורניר. הכל מתחיל ונגמר בראש. כי איטליה לא יותר מוכשרת מספרד, לא יותר איכותית מבלגיה, אין לה שחקן כמו זלאטן, אין לה חלוץ כמו לבנדובסקי, אין להטוטן כמו פאייט. אז מה? יש לה נבחרת! וכרגע, יש לה את הנבחרת הטובה ביותר באירופה .
בופון באימון לקראת המשחק מול גרמניה (gettyimages)
לו הייתי יוגי לב, הייתי מודאג. לא כי מחפשים את תנועות הידיים שלי, ובעיקר היכן הן היו קודם. אלא כי תומאס מולר עדיין לא נכנס לעניינים והוא עומד לפגוש את ההגנה האיטלקית. לו הייתי לב, הייתי מרוצה מאד ממשחק ההגנה שלי – היחידה שעדיין לא ספגה בטורניר. גם הקישור התחיל לעבוד כמו שהמנשאפט צריכה לעבוד. זה מתחיל להתחבר.
ובכל זאת, גרמניה עדיין לא פגשה נבחרת מהטופ-6 בטורניר הזה. וכשפגשה נבחרת רצינית מהטופ-8, כמו פולין, היא לא הייתה רחוקה גם מהפסד, ובטח לא גילתה עליונות. איטליה, לעומתה, כבר פגשה שתיים מהנבחרות המועמדות לכתר, וניצחה פעמיים ועוד מבלי לספוג. ולכן התחושה אצל הגרמנים היא דריכות ואף דאגה, כי רק ברבע הגמר מגיע מבחן הכוח הגדול של הנבחרת, לראשונה מאז גמר המונדיאל.
מנגד, הגרמנים באימון האחרון לפני הקרב מול איטליה (gettyimages)
לו הייתי אוהד אובייקטיבי, הייתי מתייחס למשחק זה כמו אל גמר. כשמסביב רצים סוסים שחורים, וכשהסנסציות מרחפות, גרמניה ואיטליה צעדו עד כה בבטחה. עכשיו הגיע הזמן לגלות מי טובה יותר. על הנייר זו תמיד תהיה גרמניה, היסטורית זו תמיד תהיה איטליה. בטורניר הזה, האיטלקים בינתיים מרשימים הרבה יותר, אבל אלופת עולם היא עדיין אלופת עולם.
לו הייתי נביא, הייתי בטח נותן כאן תוצאה ופוגע. אבל רק לפני ארבע שנים כל הנביאים נשאו על כפיים את גרמניה רגע לפני חצי הגמר, ואז הגיע מריו באלוטלי. לכן, במפגש בין שתי הנבחרות האירופיות המעוטרות ביותר, לא צריך לדמיין, אלא פשוט להמתין בציפייה גדולה. ועדיין, בבורדו, הייתי מעדיף להיות בופון. סתם תחושת בטן.
מה דעתך על הכתבה?