אחרי המשחק מול איסלנד, קיבלתי SMS מחבר, שעבורו אין עוד מלבד מסי. הוא כתב שם על יכולותיו של כריסטיאנו רונאלדו כמנהיג נבחרת, או ליתר דיוק – אי היכולת לקחת את פורטוגל להישגים משמעותיים. "בנבחרת הוא לא ווינר", הצהיר. אמרתי לו שהוא טועה בגדול. לקחת נבחרת אפורה עד חצי גמר יורו 2012 – ושם להפסיד רק בפנדלים מול אלופת העולם דאז, ספרד – זה הישג גדול.
כמה ימים אחר כך הגיעה החמצת הפנדל מול אוסטריה. "אתה רואה", סימס לי, "לא חוכמה לקחת את ליגת האלופות עם גארת' בייל, טוני קרוס, סרחיו ראמוס וכרים בנזמה. בנבחרת הוא משחק בשביל עצמו ולא באמת מביא הישגים לקבוצה. והוא בטח לא ווינר".
בשלב הבתים לא הלך לו (gettyimages)
אחרי חצי הגמר מול וויילס, קצת אחרי חצות, סימסתי לו אני. הוא לא ענה.
אני לא חסיד גדול של רונאלדו. הוא שחקן ענק, אבל אחד שקשה מאוד לאהוב או לחבב. והשבוע הוא לקח את מעמדו עוד צעד אחד קדימה. לא חסר לו הרבה, רק עוד משחק אחד כדי להיות גדול השחקנים האירופיים בכל הזמנים. יש לו כבר הכל ביבשת. כל שיא אפשרי, כל מספר שתנקבו בו – רונאלדו שם. ועכשיו, חסר רק עוד דבר קטן, גדול, מכריע, היסטורי.
ביום רביעי ראינו עוד דוגמה לכמה פורטוגל של רונאלדו היא ארגנטינה של דייגו מראדונה מודל 86'. שחקן על, לצידו שחקן נהדר (נאני בתפקיד בורוצ'גה), הגנה קשוחה (פפה בתפקיד רוג'רי) והרבה שמות שלא נזכור בעוד כמה שנים טובות. נכון, אין לפורטוגל חלוץ כמו חורחה ולדאנו, אין לה גם גרזן אמיתי כמו בטיסטה. יש לה אמנם ילד פלא בשם רנאטו, אבל המכלול הפורטוגלי הוא אנמי. וכל זה הופך את האגדה שמתפתחת כאן לגדולה עוד יותר.
למאני טיים הוא הגיע כמו גדול (gettyimages)
רונאלדו הפך ביורו הזה ליחיד שכבש בארבע אליפויות אירופה רצופות והיחיד שכבש בשבעה טורנירים גדולים בהם השתתף. הוא גם השווה את שיאו של פלאטיני עם תשעה שערי יורו, וביום ראשון ישלים 21 משחקים על במת היורו – מקום ראשון גם בקטגוריית ההופעות. אם לוקחים בחשבון שהוא לא מתכוון לפרוש בקרוב, שיא ההופעות יגדל כנראה בעוד ארבע שנים.
כל אלו מצטרפים אל המספרים האדירים בליגה הספרדית, שלושה גביעי אירופה בשתי קבוצות שונות ושיא השערים בליגת האלופות. ובעיקר, המסע העקשני עם נבחרת פורטוגל הגיע בדיוק בחודש שבו יריבו הגדול חטף שתי מכות קשות. שבוע לפני בשורת ה"מאסר" של מסי, הגיע ההפסד בגמר הקופה מול צ'ילה. זה קרה בין השמינית לרבע, בין ניצחון דחוק בהארכה בלאנס, לניצחון בדו-קרב פנדלים במארסיי. ואם למישהו היה איזשהו ספק לגבי מי סוחב טוב יותר את הנבחרת שלו (לחבר שלי היה ספק כזה), הגיע ליל רביעי בליון כדי להבהיר מי קיים ברגעים החשובים באמת.
נכון, וויילס ללא ראמזי פחות טובה על הנייר מפורטוגל, אבל צריך לדעת לקחת גם את זה. כי אדן הזאר וקווין דה בריינה, שני שחקני טופ-10 עולמי, עפו הביתה מול אותה נבחרת (כמעט), ובלגיה היא נבחרת איכותית פי כמה מפורטוגל.
היריב הגדול "חטף שתי מכות קשות" (gettyimages)
אבל לפורטוגל יש את רונאלדו. הווינר. זה שהבקיע ובישל מול וויילס. זה שניצח את גמר האלופות לפני 41 יום עם פנדל מוצלח. האיש שנמצא שם ברגעים הגדולים באמת. ההוא שהפסיד לפני 12 שנים כנער בן 19 את היורו הביתי, וחוזר עכשיו עם נבחרת פחות טובה מהמודל של 2004 כדי לתקן ולסגור סופית את שאלת השאלות לגביו.
אם רונאלדו יניף את הגביע היחיד שחסר לו באירופה, אז יסלחו לי פלאטיני, זידאן, ואן באסטן, ואפילו קרויף: להצעיד את פורטוגל הנוכחית עד הגביע ייתן לכריסטיאנו את החותם הסופי על היותו גדול השחקנים האירופיים בכל הזמנים. נכון, אישיות זו כבר סוגיה אחרת, אבל עם מספרים, כרגיל, אי אפשר להתווכח.
ישאיר אבק לאגדות העבר? (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?