ירדנו מהפסים: הקרב על אפודת שוער הנבחרת

1. היורש. שבוע לפני שנבחרת ישראל תעלה לכר הדשא בחיחון למשחק נגד ספרד והביצה כמרקחה. מאחורי הקלעים מתנהל אחד הקרבות המכוערים שנראו פה שנים – מי יעמוד בין הקורות. שלב האודישנים של תכנית הריאליטי "היורש" כלל כמעט כל שוער ישראלי. מועמדים בכירים הודחו אחד אחרי השני ונשארו שלושה בכירים. החוקים? אין. כל האמצעים כשרים. אפשר לגייס כל חבר בתקשורת או סתם חבר לקבוצה שידבר. התוצאה? כולם ירדו מהפסים.

נבחרת ישראל היא מותג חבוט תקשורתית. הקהל אוהב את הנבחרת ורוצה בהצלחתה, אבל מגלה כלפיה סקפטיות תמידית שמקורה בשנים של אכזבות וגם בסיקור לא מפרגן. מכיוון שהסיקור של הנבחרת לא יומיומי כמו של קבוצה, קל יותר לנגח אותה כי הכתבים המסקרים אותה באופן שוטף לא זקוקים למערכת היחסים ההדדית בין עיתונאי למסוקר. במילים אחרות, כשאין על מי לשמור, כשאין מי שנותן חזרה, קל יותר לפרק.

הנבחרת היא אוסף של שחקנים שמשחקים פעם בכמה חודשים. אין לה פנים ולכן היא טרף קל. שבוע לפני ספרד והמשחק – החשוב להזכירכם כי בשלב הזה של הקמפיין ישראל לגמרי בעניינים – כמעט לא זכה השבוע לכותרות, בטח לא ראשיות. במה כן מתעסקים? בסוגיית השוער. אין כמעט שום נושא אחר שמעסיק את התקשורת. לא ההכנה הטקטית, לא ניתוחים איך אפשר להדהים בספרד, לא כל עמדה במגרש. רק קרב הירושה הארוך בהיסטוריה.

דודו אוואט. מאז פרש, החל המאבק על אפודת השוער הלאומי (gettyimages)

להלן תקציר הפרקים הקודמים: באוגוסט 2014 הודיע דודו אוואט על פרישה מכדורגל. חודשיים לאחר מכן, עם פתיחת קמפיין מוקדמות יורו 2016, החליט אלי גוטמן להעניק את אפודת השוער הראשון לאופיר מרציאנו, אז במ.ס אשדוד. אריאל הרוש, מי שנבנה להיות היורש של אוואט, נדחק הצדה בגלל קיץ סוער של בוררות בסיומה רשם מעבר מאוחר למכבי נתניה וגם בשל יכולת לא משכנעת במשחק הכנה מול מקסיקו.

מרציאנו שיחק בכל משחקי הנבחרת תחת גוטמן, אבל סוגיית היורש לא נפתרה. אלישע לוי בחר ללכת מתחילת דרכו דווקא עם דודו גורש הוותיק. שוער האלופה בן ה-37 נתפס כפתרון ביניים בשל גילו, אבל הפתרון הזה הרגיע קצת את הדיון. כשגורש ספג באלבניה את הצהוב שמונע ממנו לשחק בספרד ולאחרונה גם איבד את מקומו בשער באר שבע, העכברים יצאו מהחורים. לא סתם יצאו, רצו החוצה בתופים ובמחולות.

2. והיכן המאמן הלאומי. הסיטואציה המקצועית של גורש העמידה את אלישע לוי בפני בחירה מעניינת. השוער שיפתח בספרד, ככל הנראה יסומן על ידו כשוער הראשון לתקופת זמן בלתי מוגבלת. למזלו או אולי לצערו של המאמן הלאומי, עדת יועצים התנדבה לעזור לו עם ההחלטה. בוריס קליימן למשל הצהיר בחודשים האחרונים לפחות שלוש פעמים שמגיע לו לפתוח בספרד. בבית"ר סיפרו שהמאבק הזה יושב לו בראש וגורם לו אי נוחות, שגם הביאה, למשל, לתגובה העצבנית כלפי דן מורי במשחק בסכנין.

קליימן. רואה עצמו ראוי לתפקיד (דני מרון)

קליימן לא לבד. סכנין עשתה הכל כדי להריץ את מחמוד קנדיל לסגל וחבריו החמיאו בראיונות לאחר משחקים וקראו לזימונו. מרציאנו, שמשחק בליגה שלא משודרת בישראל, זכה לקמפיין מסיבי ברשתות החברתיות מצד סוכנו, דודו דהאן. עד כאן, לגיטימי. קבוצות דואגות לשחקנים שלהן, סוכנים דוחפים שחקנים שלהם. "אני אישית לא אוהב את הקמפיינים האלה, לא עשיתי את זה בחיים ולא רוצה שזה יקרה מצד שום קבוצה", אמר הרוש בראיון לספורט1 לפני חודש.

הבעיה התחילה כשהתקשורת תפסה צד. בסביבת אנשי הנבחרת מספרים שהלחץ, גם על מי שאחראי על הזימונים, גדול, שעיתונאים בכירים לקחו מועמד והריצו אותו. גורם בנבחרת סיפר השבוע: "אין שום אינדיקציה. על פניו נראה שהרוש מקבל עדיפות, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב. הקמפיין לטובת מרציאנו קיבל תאוצה מצד אחד האתרים הבכירים".

אריאל הרוש. יש מי שמריץ אותו לתפקיד השוער בנבחרת (אודי ציטיאט)

תחרות בין שוערים בכירים ליוותה את נבחרות ישראל לדורותיהן, אבל רוב המאמנים החליטו ללכת על פייבוריט ברור ושמרו על היררכיה. זה כנראה יותר נכון מבחינת ביטחון. שוער צריך לדעת שמאמינים בו. ועם כל הכבוד, לטרנד ההולך ומתחזק בכדורגל הקבוצות העולמי של רוטציה בשער וחלוקת עומס בין המפעלים, רוב הנבחרות האירופאיות הבכירות מחזיקות שוער ראשון קבוע לאורך שנים. 

סוגיית השוער הבא של הנבחרת היא מראה ליחס המזלזל כלפי המותג. זה קרה גם בעבר בכל הקשור לשחקן כזה או אחר, אבל הפעם הבושה נעלמה לחלוטין והמאבק מתנהל לעיני כל. כשהתקשורת מעדיפה למשוך בחוטים ולהשפיע תוך כדי לחץ על החלטות מקצועיות של מאמן, הסיבה האמיתית היא שנבחרת ישראל פחות מעניינת. שקל לדרוך עליה. היא הנבחרת של העם 24 שעות לפני משחק. מה קורה אחרי המשחק? אופוריה רגעית בניצחונות, מטרה נייחת בהפסדים ואז התעלמות רועמת עד המשחק הבא.

גורש. הכרטיסים הצהובים הוציאו אותו מהמאבק (דני מרון)

איפה נסענו? למה שכחנו את התפקיד האמיתי שלנו? ואיפה התובנה שהמשחק בספרד לחלוטין לא תלוי בזהות השוער. כדי לבצע סנסציה בחיחון (ותיקו בהחלט יהיה סנסציה), ישראל תצטרך יום מושלם, משחק הגנה קולקטיבי, עמידה טקטית יוצאת דופן, מזל, ריכוז, ניצול מצבים וכן, גם יום יוצא דופן של האיש בין הקורות. מי זה יהיה? המאמן הלאומי צריך לבחור מי ישחק בלי להיות מושפע מגורמים חיצוניים. הוא רק צריך להבין שעליו לסיים את הסיפור הזה כמה שיותר מהר ולתת הצהרה, אחרת הדיון המעיק הזה ימשיך לחרב את כל האווירה סביב משחקה של נבחרת ישראל.   

3. בית"ר ירושלים. 10 דקות לסיום המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה בטדי, כשהצהובים לחצו וחיפשו שוויון, נשמעה מכיוון היציע המזרחי שירה אדירה: "שיישרף לכם הכפר" מלווה ב"שועפאט עולה באש". זה קרה סתם. בלי שום פרובוקציה, משום מקום ובעיצומו של משחק ספורטיבי לחלוטין שלפניו היו אוהדים מקומיים שטענו שבכלל לא אכפת להם להפסיד. אז למה זה קרה בכל זאת? זה היה מסר ברור לכיוונו של אלי טביב.

בית"ר נמצאת במלחמה. טביב נלחם בגזענות. הוא סובל מהקנסות, סגירת היציעים ובעיקר מהתדמית שדבקה במועדון שלו שמרחיקה ספונסרים ומשפחות. הוא שונא את השירים: "הנה היא עולה הקבוצה הגזענית של המדינה" ו"שיישרף לכם הכפר" ודרש מההתאחדות להכיר בהם כקריאות גזעניות. מה קורה בפועל? "לה פמיליה" עושים לו דווקא. הם רוצים "לראות את אלי משלם". דווקא הפחתת הנקודות שמה באופן זמני, לרגע אחד, את טביב ולה פמיליה באותו צד שחש אי צדק. אל דאגה. כשההחלטה תתהפך בערעור בשל הלחץ הציבורי, המצב יחזור לקדמותו.

טביב ולה פמיליה נמצאים בתיקו מקסיקני והשאלה היא מי יתקוף ראשון. הקרקע הבוערת מזכירה את הסיטואציה שהובילה את ארקדי גאידמק להחתים את שני הצ'צ'נים. זה היה מהלך שכולו פרובוקציה שנועדה לקדם את ענייניו של גאידמק בצ'צ'ניה, להתנקם באוהדי בית"ר וכמו שהוא עצמו אמר בסרט "טהורה לעד": "לשים לכם מראה מול הפנים". התגובה של לה פמיליה הייתה חרם מוחלט שכמעט הוריד את בית"ר ליגה.

אוהדי בית"ר ירושלים. רוצים קבוצה תחרותית (עדי אבישי)

שימו רגע את האידיאולוגיה בצד. אוהדי בית"ר רוצים לראות קבוצה תחרותית. הם מוכנים לקבל עד גבול מסוים קבוצה שתקרת הזכוכית שלה היא המקום השלישי. זו הייתה הבעיה שלהם עם גאידמק אחרי שזה הכניס את הארנק לכיס וזו הבעיה עם הניהול הנוכחי. טביב, על אף התדמית השערורייתית והקפריזית, הוא מנהל כדורגל טוב שמבין היטב את שוק ההעברות. והוא בשום פנים ואופן לא משתולל או מוציא יותר ממה שהתכוון להוציא. כך שכל התרגשות מחבורת שחקנים אטרקטיבית ככל שתהיה היא זמנית כשמוציאים תארים מהמשוואה. ובית"ר לא טעמה תואר כבר שבע שנים.

לסיטואציה הזאת אין פתרון ולא יהיה פתרון. במציאות הכלכלית של הכדורגל הישראלי העולמי, הסיכוי לקחת אליפות בלי תקציבי עתק נמוך כמו הסיכוי שלה פמיליה יקבלו בחיבוקים שחקן ערבי. לכן הפיצוץ הוא בלתי נמנע. בסופו של תהליך – קצר או ארוך – רק צד אחד יישאר לעמוד. האידיאולוגיה או הבעלים. אף איש עסקים שמכבד את עצמו לא יסכים להתהדר בתואר "הגזען של המדינה". אלא אם לצד בית"ר נורדיה תקום גם בית"ר לה פמיליה.

בינתיים, לה פמיליה מתגרים בטביב והכדור אצלו. האופציות: להרים ידיים, לסבול בשקט או לבצע פעולה בסגנון גאידמק רק בצורה חכמה יותר. הכוונה היא החתמת שחקן ערבי או מוסלמי, אבל כזה שיכול לתרום מקצועית למטרות של בית"ר. כלומר להוציא את הפרובוקציה מהמשוואה. המהלך הזה היה קרוב מתמיד, כשטביב שקל לצרף את לנרי קהינדה וג'ורדן פושה. עכשיו הוא אפילו קרוב יותר.  השאלה היא: האם "שחקן לגיטימי" יוביל לאותן תוצאות הרסניות כפי שקרו אחרי הגעת הצ'צ'נים? האם גם הפעם לה פמיליה ינצחו וטדי יישאר שומם או שבית"ר תישאר עם קומץ שפוי אך ראוי?