בשבע בערב של אחת השבתות בחודש נובמבר נטרקה הדלת, ושוב מצאנו את עצמנו יחד לכמה דקות לבד בתוך החדר. בשנה האחרונה, בזמן חילופי המשמרות בין משחק למשחק בשידורי הליגה האנגלית, היו הרבה רגעים קטנים, כשמאיר נכנס והתחיל להכין את עצמו לשידור ואני מקליט את תקציר המשחק הקודם או להיפך.
באותה שבת של אמצע נובמבר, אחת האחרונות בהן התראינו פנים אל פנים, העזתי ופלטתי את צמד המילים 'מה שלומך'?
לכאורה, צמד מלים סטנדרטי, בסיסי. אבל כזה שהיה קשה לשייך לשיחה עם מאיר בשנה האחרונה. עניין של כבוד. לא שואלים. יראת כבוד הייתה חלק בלתי נפרד מהיחס של כל אחד שבא במגע עם מאיר. לא מתוך חשש, אלא מתוך הפאסון ששידר, שגרם לכל אחד – מהזוטר עד הבכיר ביותר בכל ערוץ – להעריך את האדם שעומד מולו. יראת הכבוד היא שהוליכה אותי/אותנו גם בשנה האחרונה, כשהזווית האנושית הפכה לחלק המרכזי סביב מאיר.
ובכל זאת, כשכבר לא התראינו ברדיו, מפגשי החטף בערוץ היו קצרים ומלאי חיוכים וצחקוקים. 3-2 דקות מקסימום, לפעמים גם פחות מדקה. "גמרת את ליברפול, תביא ניצחון לארסנל שצ'לסי לא תברח" – הכל באווירה הצינית-חייכנית שידע לייצר.
"מאיר לא היה צריך את המחשב, הוא הגיע חד מהבית" (עדי אבישי)
אז שאלתי. כי רגע לפני גם נשאלתי לשלומי. מאיר כבר היה ישוב מול המסך. מצד שמאל. חשוב להדגיש שזה צד שמאל. כי השדרן בחדר השידור יושב מימין, ליד המחשב שיודע לספק לעתים נתונים בזמן אמת. רק מאיר ישב בצד שמאל. פרשנים מאד אהבו את זה, כי הם יכלו לתפוס את הצד שקרוב למחשב. מאיר לא היה צריך את המחשב. הוא הגיע חד מהבית, עם כל מה שצריך לדעת. לא היית מתקיל אותו, וגם לו ניסית בשיחת חולין או תוך כדי שידור רדיו – הוא היה מהנהן ומוסיף נתון על זה שזרקת לאוויר.
אז הנה אנחנו, רגע לפני שאני יוצא מהחדר. אני והאיש שאחראי לאחד מרגעי האושר הגדולים שלי כאוהד ספורט. נכון, בלי רוזנטל ועטר זה לא היה קורה, אבל כמו שלחלוץ אין הזדמנות שנייה מול השער במצב מסוים, כך לשדר יש רק שבריר שניה כדי להפוך רגע מסוים לגדול הרבה יותר, או להפכו לעוד רגע סביר ונשכח. את התכונה הזו, הוא הביא לידי ביטוי באותו לילה לפני 23 שנים, כשקולו נשנק והפך את השער ההוא של עטר לאלמותי.
מאיר לא הביט ימינה לכיווני. הוא הסתכל לעבר המסך, ובחצי חיוך אמר – הכל בסדר. את מה שעבר לו בראש, באותו רגע, ובמהלך השנה האחרונה – לעולם לא נדע באמת. ובעצם, זה לא עניינו של אף אחד. מאיר היה קנאי לפרטיותו, ולכן הטראומה הציבורית הייתה עצומה באותה שבת בה חשף את מחלתו.
"תמיד בגובה העיניים מול כל אחד, תמיד מכבד את אחרון העוסקים במלאכה, תמיד נענה לכל בקשה, והיו הרבה כאלה" (עדי אבישי)
עבורי הוא קודם כל יישאר פסקול ילדות ונעורים, ורק אחר כך מישהו שזכיתי לעבוד מולו וללמוד ממנו. מעל הכל מאיר איינשטיין היה בן אדם, על כל המשמעות חיובית שהמילה הזו מייצרת. תמיד בגובה העיניים מול כל אחד, תמיד מכבד את אחרון העוסקים במלאכה, תמיד נענה לכל בקשה, והיו הרבה כאלה.
'ביי מאיר', אמרתי ויצאתי מהחדר באותה שבת. מאיר התחיל את השידור שלו. בדרך הביתה חשבתי האם יש עוד אדם בעולם שהיה מתמודד כך, באותה אצילות נדירה, עם מה שנפל עליו. כששמעתי את אוליביה אשתו הבנתי איך הצליח להתמודד – ומתי חדל מלהתמודד. כל עוד הקול היה בסדר, אז התשובה 'הכל בסדר' באה מהמקום הכי אמיתי. עד שנגמר הקול.
מה דעתך על הכתבה?