1. מנחם קורצקי. יום חמישי, השבוע. מנחם קורצקי עמד במשך למעלה מתשע דקות ודיבר עם כתבי הפועל תל אביב. הוא השתמש 13 פעמים במשפט "דברים יכולים לקרות" ותשע פעמים במילה "אמונה" על הטיותיה השונות. רק פעם אחת הצליח לצאת ממוד הקלישאות והססמאות. כשנשאל האם הוא חושש מירידה שלישית רצופה שלו, פצח בנאום: "הדברים לא יכולים להיעלם".
בקצרה: לא נכנעתי, לא ויתרתי, מחקתי את הפער, דברים היו תלויים בי, עכשיו הם לא, ועדיין מה שעשיתי "לא יכול להיעלם". קורצקי טועה. ישכחו. בעצם כבר שכחו. נעלם. פוף. איפה מנחם?
קורצקי הוא השעיר לעזאזל האולטימטיבי. באנגלית זה נשמע יותר טוב. אנשים כמוהו מכונים FALL GUY או PATSY. אם הפועל ת"א תנשור לליגה הלאומית, יפילו עליו את הירידה, אפשר אפילו להגיד שהביאו אותו בשביל להפיל עליו כישלון, אבל אי אפשר להגיד שלקורצקי אין אחריות למה שאולי יקרה במוצאי שבת.
נחזור קצת אחורה. הפועל ת"א היא שם מספיק גדול כדי שמאמן עם שם פחות גדול יהיה מוכן לקחת אותה בכל מצב. הוא לקח על עצמו משימה כמעט אפשרית מתוך המחשבה ש"דברים לא יכולים להיעלם". האתגר היה חזק מהפחד להיכשל. רק שבדרך, הוא טעה. בגישה. בהתנהלות. ובעיקר בבחירת החיילים.
קורצקי. טעה בגישה (עדי אבישי)
במשך כל התקופה הוא שידר את אותם מסרים רגועים. דיבר על אמונה וביטחון בזמן שהאחים ניסוב דיברו עם סילבס ואבוקסיס. הוא הרגיש מחויבות להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו, והריץ ברגעים המכריעים שחקנים שעשו הכל כדי לברוח מהפועל ת"א. שחקנים כאלה, לא יכולים להשאיר קבוצה בליגה.
הפועל סובלת מתופעה ידועה בכדורגל הישראלי. תסמונת ירידה. קבוצה שלא נבנתה למאבקי תחתית, מערכת שלא מכירה מאבקי תחתית, נקלעת לסחרור, אבל לא מסוגלת להכיר במצבה. זה קרה לנתניה, לאשדוד ואפילו לק"ש ולמכבי פ"ת. גם כשהפועל ת"א הייתה במקום האחרון אחרי הורדת הנקודות, אף אחד מסביבה לא האמין שהיא תרד.
שחקני הפועל ת"א. הקבוצה סובלת מתסמונת ירידה (אודי ציטיאט)
קבוצות כמו הפועל ת"א לא יורדות ליגה, בסוף קורה איזשהו נס שמציל אותן. הן לא יורדות ליגה כשהיריבות הן כפר סבא ואשקלון. הן לא יורדות כי הן "חשובות לליגה". המשפטים הללו ליוו את הפועל ת"א לאורך כל התקופה. במועדון לא האמינו שהירידה אפשרית, בתקשורת לא האמינו שהירידה אפשרית, אוהדים לא העלו על דעתם שזה יקרה. רק שבמקרה הזה, המחשבה לא יצרה מציאות.
גם קורצקי נשאב לאווירת ה"יהיה בסדר" הכללית, בטח כשהתוצאות בתחתית שיחקו לטובתו. והוא, אחד שכן מכיר מאבקי תחתית, היה צריך לצעוק, לנער, להשתולל, להתעצבן, להפוך שולחן כדי שהחבורה האטומה שלו תבין איפה לעזאזל היא נמצאת לפני שיהיה מאוחר מדי. והוא העדיף לשמור על קור רוח.
קורצקי. נשאב לאווירת ה"יהיה בסדר" (דני מרון)
אבל כשהאסימון נפל, איפשהו במהלך המחצית השנייה באשדוד, הלחץ כבר שיתק והעצבים שיחקו תפקיד. ואז נחשפה החבורה במערומיה – בן רייכרט העצבני, טוטו תמוז האימפולסיבי, ג'ון צ'יבויקה שכיר החרב וכמובן הטרמפיסטים עומרי אלטמן ואדי גוטליב. האנשים עליהם בנה קורצקי ולהם הסכים למחול על כל מה שעשו, בגדו בו ברגע האמת. הם ימשיכו למקומות אחרים (גם אם ישרדו). הוא יישא באשמה (ואולי לא ימשיך גם אם ישרוד).
יש שחקנים בהפועל ת"א שלא מסכימים עם הדרך של המאמן שלהם. הם חושבים שהוא מקובע, בא עם חילופים מהבית, לא מעז מספיק ולא מנהל משחק כמו שצריך. גם על האימונים יש להם ביקורת. וכך החיבור הזה בין מאמן שלא ידע להתחבר לכל השחקנים ולא הצליח לשדר טירוף לשחקנים שפרקו כל עול ברגעי קושי הוא הרסני. קורצקי היה צריך להבין שבקבוצה מאולתרת בלי זהות צריך לפחות לזהות את מי שאכפת לו יותר, שצריך את זה יותר – ולוותר על כל השאר.
שחקני הפועל ת"א. לא כולם מסכימים עם הדרך של המאמן (דני מרון)
2. נס טדי. ה-15 במאי 2010 הוא יום חגה של הפועל ת"א. יום שמסמל את הבלתי אפשרי. יום שכולו נס ספורטיבי. שבע שנים עברו וב-13 במאי 2017 הפועל ת"א צריכה נס. בדמיונו, חולם קורצקי על שחזור המראות מטדי בנתניה. על איתמר ניצן בתפקיד רן קדוש. על שחר הירש בתפקיד גילי ורמוט. ואולי זה יקרה, כי כמו שאמר קורצקי 13 פעמים ביום חמישי, דברים קרו, אבל להפועל ת"א הנוכחית אין בכלל זכות לחלום על זה.
אין לאדומים את הרוח של התקופה ההיא, בוודאי שלא את הכוכבים של הקבוצה ההיא, אפילו לא את הניהול של התקופה ההיא ועכשיו גם אין להם לגיטימציה. הקהל האדום נתן תצוגה למופת במשחק הגורלי מול הפועל אשקלון, תצוגה שנהרסה על ידי עשרות פרחחים שפרצו לאימון להתעמת פיזית עם שחקנים. על יתר הנזק התדמיתי אחראים תמוז ואוראל דגני וזה ממש לא משנה האם המשטרה הגזימה או לא.
שחקני הפועל תל אביב בתמונה נדירה. שלא יבנו על הנס מ-2010 (אודי ציטיאט)
אירועים מגעילים כאלה בסמוך למשחקים כל כך גורליים יכול לפרק קבוצה, שגם ככה חיה על בלימה ומשותקת מפחד. עכשיו הקונספט הציבורי המוטעה שטען "יהיה בסדר" והוביל ל-"לי זה לא יקרה", השתנה ל"לא מגיע לכם".
ופתאום הכל מציף אותך ועולה למעלה. כל הנסים והנפלאות שעברו על הפועל ת"א העונה. הידיעות ההזויות, הפסלים, ההתמוטטות, החובות, הבריחות, התביעות, בעיות המשמעת, חילופי המאמנים, הפירוק, התחייה, הוולקאמים, המכות, הסטירות, כבירי, גוטמן, לוזון, קוטלר, אורנשטיין ועד אירועי השבוע האחרון.
כבירי וגוטמן. המון עבר על הקבוצה העונה (יוני אריאלי)
זו תסמונת ירידה. זו התנהלות שכונתית. זה מועדון שיצא משליטה. אלו שחקנים שעושים מה שהם רוצים. נכון, אין מגיע ולא מגיע בכדורגל. יש תוצאה סופית אחרי שלושה משחקים מתישהו בסביבות 22:30. ואם הפועל ת"א תישאר? של נעלייך מעל רגלייך ושפוך על עצמך מים קרים לפני שתעלה על שפתותיך השוואות לטדי 2010.
3. לאומית. הישארות בליגה תהיה ההישג הכי גדול בקריירה של יובל נעים, אבל גם תתייג אותו כאיש למשימות מיוחדות בתחתית. שייע פייגנבוים מודרני ועצבני יותר. אשקלון, גם אם תישאר, היא קבוצה ללא שום תשתית עתידית ובטח לא מאמי לאומית חדשה בארץ אוהבי האנדרדוג. מקסימום מועדון שמייצר סימפטיה נקודתית בקרב שונאי הפועל ת"א. אשקלון היא לא רעננה, הפועל חיפה או אפילו עכו. היא תרד בסופו של דבר ליגה כי זה גורלה וכי ראשיה מתנהלים במחשבה לטווח קצר.
יובל נעים. שייע פיינגבוים מודרני (עדי אבישי)
ירידת ליגה תהיה הדבר הכי טוב שקרה להפועל ת"א ולאוהדיה. הפועל ת"א תהיה ברצלונה של הלאומית. שחקנים ירצו להגיע, מאמנים ידפקו על הדלת, היריבות ירעדו והקהל, שמעולם לא עזב, יחזור לחייך. כי בסך הכל כיף בלאומית. משחקים בשישי, מנצחים המון, נותנים הצגות, חוסכים כסף, בונים שחקנים חדשים, מגלים כישרונות חדשים. הכל יותר נקי (חוץ במשחקי פלייאוף חסרי חשיבות. לכאורה, כמובן), יותר מחויך, יותר משפחתי, יותר שלך. הפועל ת"א צריכה להחזיר את הזהות. בלאומית זה יקרה לה יותר מהר.
שורה תחתונה: שום דבר שיקרה במוצאי שבת לא באמת יהווה רעידת אדמה ספורטיבית בכדורגל הישראלי. אשקלון תישאר אשקלון. נעים יישאר נעים. הפועל ת"א לא תימחק וקורצקי? הוא יצטרך חוויה מתקנת.
מה דעתך על הכתבה?