אחד הפתגמים הנודעים בספורט ובתרבות הישראלית – "להצלחה אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום", מדבר על כך שאנשים ממהרים להציג את עצמם כאחראיים למעשה שתוצאותיו היו חיוביות, אך נמנעים מלקחת אחריות למעשה שתוצאותיו היו שליליות. במקרה של הפועל תל אביב הכישלון רחוק מלהיות יתום. למרות ניסיונות בריחה במהלך העונה של גורמים כאלו ואחרים, להרבה מאוד אנשים יש מניות בכורה בהתרסקות של אחד המועדונים המפוארים והגדולים של הכדורגל הישראלי.
מבחינה מקצועית, הפועל ת"א עברה עונה בלתי אפשרית. פירוק, חילופי בעלים, שלושה מאמנים ומנג'ר אחד, 43 שחקנים ששותפו במשחקיה – כמות שמספיקה לשלוש עונות של קבוצה נורמלית – ככה אי אפשר להישאר בליגה. הפועל ת"א מצאה את עצמה בינואר במקום האחרון אחרי הורדת תשע נקודות ועם שישה שחקני בוגרים בסגל. היא נבנתה מחדש בלחץ עצום של זמן ואין פלא שהסגל שנבנה בסופו של דבר היה לא איכותי מספיק ולא מאוזן.
מבחינה הגנתית, הפועל ת"א העמידה חולית הגנה טובה בסך הכל. אריאל הרוש הוא שוער ליגה טוב, שדווקא התקופה הקשה שהמועדון עבר, הוציאה ממנו דברים טובים, גרמה לו להתבגר ולהפגין יציבות ויכולת טובה. אוראל דגני תמיד היה פוטנציאל גבוה, אבל סבל מהרבה בריחות של חוסר ריכוז וסיפק המון טעויות קריטיות. אבל בדומה למקרה הרוש, המצב עשה לו טוב. מלבד ההכשלה הלא מחויבת שהובילה לפנדל מול מכבי חיפה, דגני היה יציב, אחראי, מרוכז והפציעה שלו במשחק מול כפר סבא היא אחת הסיבות לעובדה שהפועל סיימה את העונה עם שתי נקודות מתשע אפשריות. החזרה של אדי גוטליב אחרי סאגת הבוררות, יחד עם היכולת הטובה של משומר, גם בפן ההתקפי, הפכו את ההגנה של האדומים לטובה בפלייאוף התחתון.
הבעיה של הפועל ת"א הייתה בחלק הקדמי. מנחם קורצקי שיחק בשתי שיטות משחק שהשוני ביניהן הוא במבנה הקישור. לעיתים הפועל פתחו עם שני קשרים אחוריים (לרוב אביחי ידין ובן רייכרט) וקשר מאחורי החלוצים (עומרי אלטמן/מוטי ברשצקי), ובמקרים אחרים שיחקה עם ידין כקשר אחורי בודד, כשלפניו מתופקדים שני קשרי 50/50 (בדרך כלל רייכרט וחסן אבו זייד). שני שחקני הכנף של הפועל שיחקו עם רגל הפוכה וכל הזמן נכנסו למרכז, וזה השאיר את משחק האגפים למגנים.
במערכים האלו היו לקבוצה כמה בעיות אקוטיות שגרמו לה להראות חסרת אונים וחסרת רעיונות ברוב דקות המשחק. אף אחד משחקני הקישור של הפועל ת"א לא עשה תנועות עומק מקו שני וכולם שחקנים שרוצים את הכדור לרגל, צד שמאל היה מוגבל מאוד התקפית והיכולת לרווח את המשחק מהאזור הזה הייתה מוגבלת. והבעיה העיקרית – להפועל ת"א לא היה חלוץ. אחרי השחרור של איזיקה והאכזבה ממייקל סיטון (שני זרים שהובאו בלחץ ולא תרמו דבר), טוטו תמוז קיבל את המפתחות.
אבל תמוז, שבשלוש השנים האחרונות בעיקר טייל בעולם ובקושי שיחק כדורגל, מאוד רצה, אבל הוא פשוט לא יכול. פעולות שבעבר הוא עשה בקלילות, נראו כבדות ומגושמות והביצועים הטכניים היו לא מדויקים. אחד הרגעים שהכריעו את העונה של הפועל ת"א התרחש בדקה ה-49 במשחק הקריטי באשדוד. תמוז זכה מן ההפקר בכדור טועה, 14 מטרים מהשער, וממצב ודאי לשער, בעט בצורה רעה מחוץ למסגרת. בהתקפה העוקבת, הפועל ת"א ספגה שער אחרי כדור קרן, שממנו לא הצליחה לחזור.
ירידת הליגה, שכרגע נראית כאסון בעיני אנשים רבים, יכולה בסופו של דבר לעשות רק טוב להפועל ת"א. בואו נזכור ששלוש מארבע הקבוצות שהגיעו לחצי גמר ליגת האלופות העונה, בילו בתחילת שנות ה-2000 בליגה השנייה במדינות שלהן, וחזרו בריאות יותר, חזקות יותר וטובות יותר. אתלטיקו מדריד נפטרה מחסוס חיל, שינתה את ה-DNA של המועדון והפכה לקבוצה הכי קשוחה בספרד, יובנטוס נבנתה מחדש (כולל אצטדיון) והשתלטה לחלוטין על הכדורגל האיטלקי, מונאקו קיבלה בעלים חדשים, הפכה את מחלקת הנוער שלה לבית חרושת לשחקנים וחזרה לצמרת הכדורגל האירופי.
אחרי שנים קשות מאוד, של חילופי בעלים, הבטחות ללא כיסוי, צניחה של מחלקת הנוער וכאוס ניהולי ומקצועי, איפוס מערכות יעשה רק טוב למועדון. הפועל צריכה כרגע לחזור לשפיות, לעבוד בשקט ולהתחיל לבנות את עצמה מחדש לעתיד טוב יותר. לבנות מחדש את מחלקת הנוער תוך הבנה שזה הבסיס של המועדון, לבנות מחדש את האמון עם הקהל, לבנות תכנית מקצועית וכלכלית שפויה שתאזן את המועדון ותמשוך משקיעים שיעמידו בעתיד תקציבים שיחזירו את הפועל לצמרת הכדורגל הישראלי. כל אלו, יחד עם החזרה הצפויה לבלומפילד בעוד שנתיים, יכולים להוות נקודת מפנה רצינית, שאולי יבוא יום והאוהדים של הפועל יבינו שהירידה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה למועדון הגדול הזה.
מה דעתך על הכתבה?