מאז הופעתו הראשונה בווימבלדון, ב-1999, שזה לפני 18 שנים, רוג'ר פדרר לא איבד צעד. ככה לי זה נראה. אותו שחקן בדיוק, הגיל לא ניכר עליו, כמה קמטים וזהו. אז הוא היה בן 18, היום הוא בן 36.
בין 2012 לבין 2017 הוא לא זכה באף טורניר גראנד סלאם. כלומר, בגיל 31 הוא החל בשקיעתו. זה גיל טוב, גיל טבעי לתחילת השקיעה של אתלט. אחרי חמש שנים שבהן לא נטל גראנד סלאם אחד, השנה, ב-2017, הוא לקח כבר שניים ויכול לקחת גם את השלישי, שכן אליפות ארצות הברית טרם שוחקה. על הרביעי, רולאן גארוס, הוא ויתר.
זה נאמר עליו שוב ושוב לאורך השנה האחרונה – פדרר יצא מהקבר. הוא כבר פסע באצילות, יש לומר, לסוף הקריירה שלו, ירד למקום ה-17 בעולם. הדיון סביבו התמקד בשאלה מתי ואיך עליו לפרוש סופית, כדי שלא יתבזה בשנותיו האחרונות כפי שקורה לא פעם לספורטאים גדולים שמסרבים להיפרד ומושכים קצת יותר מדי. זכור לי שהתנהל קמפיין שהאיץ בו לשים לזה סוף. לטובתו, כמובן.
כשהוא נשאל על כך, פדרר מייחס את משך הקריירה שלו לגופו. כבר שמעתי אותו מודה לגופו על שהביאו עד הלום. בהקשר הזה מצוין לא פעם שפדרר לא חווה אף פציעה טראומטית במהלך הקריירה שלו. זה נכון. אלא ששחקני טניס, על פי רוב, לא מסיימים את הקריירות שלהם בשל פציעות. יש לענף הזה את הפציעות שלו, אבל אלו אינן פציעות שמאיטות או גומרות קריירה. בטניס לא נחבלים, לא שוברים רגליים וידיים, לא קורעים רצועות צולבות. אין בספורט הזה מגע כך שפדרר הוא לא יוצא דופן במובן זה. אני מתקשה לזכור טניסאי גדול אחד, להוציא דל פוטרו, שהיה מגיע להרבה יותר אלמלא הפציעות. פגיעות פיזיות לא מחסלות קריירות של טניסאים. דברים אחרים מכלים את הקריירות שלהם.
פדרר חוגג את ניצחונו הגדול (gettyimages)
טניס זה משחק שסוגי המאמץ הנדרשים בו הם ייחודיים: ההאצות הפתאומיות והקצרות, הבלימות המרובות, יוצרות עומס עצום על המפרקים, על השרירים ועל הרקמות החיבוריות. מאיצים ובולמים, שוב מאיצים, מתכופפים, מנתרים – בעיצומו של ראלי אחד הגוף יכול להידרש לעשרה סוגים שונים של מאמץ, וזה יום-יום, בתחרויות ובאימונים, על משטחים שונים, ביבשות שונות, במרחבי זמן מתחלפים, בתנאי אקלים שדורשים הסתגלות.
הגוף לא נחבל אבל הוא נשחק, הוא מצריך סוג אחר של תחזוקה. הפיזיולוג מולי אפשטיין, המנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל, תורם לי את התובנות האלו. אפשטיין גם מוסיף את בופון וטום בריידי לרשימה המצומצמת של ספורטאי על שגם בגילם שומרים על מעמדם. אני מקבל, אבל בופון ובריידי באים מהספורט הקבוצתי. טניס זה אינדיבידואלי. כאן זה פדרר לבד. ההתמודדות עם ה"לבד" מקצרת קריירות של שחקני טניס, לא חבלות גופניות.
פדרר עם נדאל. הישג ענק (gettyimages)
בהתמודדות שלו עם ה"לבד" – בתחום הזה, גם בתחום הזה ובעיקר בו – פדרר חריג. בסופו של דבר הכישרון שלו, לכשעצמו, היה מביא לו כמה תארי גראנד סלאם, אבל לא 19. היה מביא לו כמה תארי ווימבלדון – לא שמונה. ספק אם היה מביא לו שני תארי גראנד סלאם עד עתה במהלך אותה שנה, אחרי שלא לקח שום דבר חמש שנים. ואת ווימבלדון הוא לקח בלי לאבד מערכה.
גופו של פדרר לא יבגוד בו כי הוא נשלט על ידי ראשו. אפשטיין משווה את תנועתו על המגרש להחלטתgo or no go במערכת הטילים המיירטים. בעיניו, מוחו של פדרר משול למערכת המכ"ם בכיפת ברזל. אני משתמש כאן במונחים שנאמרים מפיו של מדען ספורט. פדרר לפי ניתוח זה רץ פחות מהמתחרים שלו. זו גישה אקונומית שלאורך זמן מונעת פציעות ומצמצמת שחיקה.
אני חושב שאפשטיין צודק. אני שם לב שפדרר די חסכן בתנועותיו. מעט מאוד פעמים ראיתי אותו דולק אחרי כדור אבוד ולא מגיע; לא זוכר שראיתי אותו נופל על המגרש. כשראשו של פדרר משגר את גופו לכדור אז בדרך כלל הגוף גם מביא את הנקודה. כמעט ואין דבר כזה שפדרר מנסה להגיע ולא מצליח. מעט מאוד פעמים זה קורה במהלך המשחק. במילים אחרות, פדרר זה לא נדאל. נדאל נשלט על ידי גופו, נדאל הולך על כל כדור, בזה ייחודו. נדאל יתאבד על כל נקודה – פדרר על אף אחת, כי פדרר לא מתאבד. נקודה.
זו כבר עובדה שידועה ביחס לצ'יליץ' – יש ימים מסוימים בתקופות מסוימות שלא מומלץ לעמוד בדרכו כי הוא רומס. את כל אחד. אין לדעת מתי הימים האלה יתרחשו – הם גם די נדירים – אבל כשהם מתרחשים מקובל לזוז הצדה. בפעם האחרונה זה קרה באליפות ארצות הברית של 2014. מי שעמד בדרכו של צ'יליץ' נמעך, כולל פדרר בחצי הגמר בשלוש מערכות.
פדרר מנשק את הגביע (AFP)
ווימבלדון, כפי שהטורניר התפתח השנה, דמה לעוד תקופה כזו בחייו של צ'יליץ'. באווירה הזו התחיל גם משחק הגמר. בגיימים הראשונים היה נראה שפדרר יקרוס, לא יעמוד בלחץ. והנה המערכה הראשונה מסתיימת וצ'יליץ' נשבר בה פעמיים ופדרר מגיש לפתיחת המערכה השנייה. במהלכה צ'יליץ' קורס, מתיישב על הכיסא בחילופי המגרשים וממרר בבכי. אני לא קשוב לסיפורים על יבלת. הרעשים שבאו מהראש של צ'יליץ' גרמו לקריסתו.
צ'יליץ' בן 28, בפריים של הקריירה שלו, שחקן מנוסה שחווה מעמדים, לא איזה טירון. זה לא היה המעמד שגרם לקריסתו – אולי גם המעמד – אלה היו בעיקר הרעשים שבאו מראשו. גופו קיבל מראשו מסרים ששום דבר לא יעזור לו; יותר טוב מכפי שהוא שיחק בגיימים הראשונים הוא לא יכול לשחק. זה המיטב שלו – שגם אותו הוא נותן רק אחת לכמה שנים – וזה לא מספיק.
פדרר בדרך לתואר (gettyimages)
בשיאו, צ'יליץ' לא נוגע בפדרר, לא שורט אותו. אלה היו הממצאים שגופו של צ'יליץ' קיבל והוא התפרק. מה הוא כבר יכול לעשות. זה לא כי הוא חלש מנטלית, לא כי הוא שביר – כי פדרר עמד מולו. בעיקר הראש של פדרר עמד מולו. אם היה מדובר רק בגופו של פדרר, עם זה צ'יליץ' עוד היה מסתדר, אבל החיבור הזה שבין הגוף של פדרר לראש שלו – את זה צ'יליץ' לא היה יכול להכיל.
שחקני טניס מרבים להתייחס לאפקט של נקודות קודמות על המשך המשחק. הם מצווים על ידי מאמניהם להתנתק מהנקודה ששוחקה ולנקות את הראש לפני שהבאה תשוחק. פדרר נמצא מול העיניים שלנו די והותר שנים כדי שנדע לאמוד את מרכיבי הגדולה שלו. על מרכיב אחד לא מקובל להתעכב ואולי הוא המרכיב הקריטי. פדרר הוא השחקן היחיד שכל נקודה במשחק שלו משוחקת מחדש. פדרר ניגש לכל נקודה כשהראש שלו נקי ממשקעים. הנקודה ההיא הייתה והסתיימה, אין לה שום השפעה על ההמשך, כלומר על פדרר אי אפשר ליצור מומנטום, לא חשוב מה תעשה. בדיוק בזה, בחומה הזו, בראש של פדרר, צ'יליץ' נתקל בגמר והגיב כפי שהגיב.
ההנחה היא שטניס הוא ספורט מנטלי לא פחות מכפי שהוא פיזי. פדרר קשוב לגופו, מתחזק אותו, את זה גם אנדי מארי עושה, כל אחד עושה. שחקני טניס מוקפים בצוותים רפואיים ופיזיולוגיים ודיאטנים, פדרר לא מחדש כלום בתחום הזה – הוא לא יכול לחדש כי הכל ידוע ובתמריצים הוא הרי לא משתמש. אז בסופו של דבר יכול להיות שפדרר הוא מה שהוא בגלל שהוא שווייצרי.
מה דעתך על הכתבה?