בימיה הטובים מיסי פרנקלין לקחה חמש מדליות אולימפיות, ארבע מהן מזהב. את המוזהבות לקחה במהלך אולימפיאדה אחת – לונדון 2012. היא הייתה אז בת 17 ושלטה בבריכה לצדו של מייקל פלפס.
ההשתלטות שלה על שחיית הנשים החלה שנה קודם לכן, באליפות העולם בשנחאי. בת 16 לקחה שלוש מדליות זהב. באליפות העולם, ברצלונה 2013, שנה אחרי משחקי לונדון, היא לקחה שש מדליות זהב. אני עושה חשבון שבין הגילאים 18-16, בשלוש ועידות הפסגה של השחייה העולמית, פרנקלין עמדה על הפודיום ובמרכזו 13 פעמים. היא לא הותירה הרבה ליתר השחייניות.
באליפות העולם שהסתיימה עכשיו, בבודפשט, פרנקלין לא שחתה. היא הייתה לא רלוונטית עבור הנבחרת האמריקאית לאליפות. כמדיניות, השחייה האמריקאית לא מנסה להפיח רוח חיים בגוויות, היא מעדיפה גופות חדשות על פניהן. פרנקלין בת 22 וכבר לא רלוונטית.
הסיפור שפרנקלין מספרת נוגע ללב – הוא סופר במלואו על ידי אמיר ענבר בספורט "הארץ". מרכיביו הם ניתוק ובדידות שנכפו עליה כשחדלה לשחות במסגרת קבוצתית והפכה למקצוענית. הכסף מעניק הרבה אבל לוקח לא מעט, כך התברר לה.
מיסי פרנקלין. לא יזיק ללמוד ממנה
שחייה היא ענף ספורט יחידני, אבל כזה שמתקיים במסגרת קבוצתית ומכאן חריגותו. פרנקלין מסבירה את זה. במים אתה בודד כמו כלב, אבל בחוץ יש לך קבוצה שאתה חלק ממנה. אלה אנשים שמחויבים ומכוונים לאותן מטרות שאתה או את מחויבים ומכוונים אליהן. שחיינים תמיד נמצאים במסגרת קבוצתית, מתאמנים, אוכלים ומבלים – שואבים כוח והשראה האחד מהאחר. יונקים מהקבוצה את מה שהיא מעניקה למרכיביה. שחיינים מכירים בחשיבותה של הקבוצה בחיים שלהם. הם לא שחקני טניס.
פרנקלין סומנה על ידי הכסף מיד אחרי אליפות העולם בברצלונה 2013. היא הייתה שווה אז הרבה. כדי להיכנס למשחק החדש היא נדרשה להפוך למקצוענית. היא ויתרה על המשחק החדש והלכה למכללות, לברקלי, ללמוד, לשחות, להתאמן ולהתחרות במסגרת קבוצתית. עד לנקודה זו פרנקלין הולכת בתלם. הולכת, לא מובלת. "אול אמריקן גירל" במובן הכי מובהק של המילה. גרה במרתף אצל אבא ואמא בקולורדו, לומדת, מתאמנת, מתחרה, מנצחת ותולה את המדליות על הקירות במרתף – אלופת התיכונים, אלופת המכללות, אלופת ארצות הברית, מלכת המשחקים האולימפיים, אלופת עולם – כל המדליות על הקירות במרתף, אחת אחרי השנייה.
ב-2015, אחרי שנתיים בברקלי, הפכה למקצוענית. מעתה אורח החיים שלה נחלק בין המחויבות שלה לענף לבין המחויבויות שהעמיס עליה הכסף שהחל לזרום לכיוונה, אבל הסיט אותה מהייעוד שלה, שזה לתלות מדליות על קירות המרתף בקולורדו. זה מה שעשתה בחיים הקודמים שלה. הוא לקח ממנה את מה שהיה לה ונתן לה בתמורה ריק אחד גדול. ככה היא רואה את זה.
פרנקלין הייתה בתחומה מה שניימאר וקיירי אירווינג בתחומם: ספורטאי על, כישרונות חד-פעמיים, כך הם מוכרים. הם אוניברסליים. אין מה להשוות בין העולמות, אבל בשני המקרים מדובר בכוכבים. ואם יורשה לי, אני מעריך את הישגיה של הגברת בתחומי התמחותה יותר מכפי שאני מעריך את הישגיהם של שני הג'נטלמנים בתחומי עיסוקם. קיירי בן 25 ויש לו ברקורד אליפות NBA אחת, עם קליבלנד. קליבלנד זו הקבוצה שלקחה אותו בדראפט, אחרי שנה אחת שלו במכללת דיוק. אירווינג בקושי שיחק אצל ששבסקי. קליבלנד הלכה עליו. הוא התפתח שם לכוכב – מסוג הכוכבים שאיתם קבוצה הולכת לשום מקום. כמו ראסל ווסטברוק.
קיירי אירווינג. פחות מרשים מפרנקלין
עד לאותו תואר עם קליבלנד, כל הישגיו האחרים של אירווינג היו אינדיבידואליים. הם ניתנו לו על סמך הצטיינות אישית שבעולם הישן לא הוערכה בענפים הקבוצתיים. לא כפי שהיא מוערכת בעולם החדש. הוא היה רוקי השנה, נכלל בחמישיית הרוקיז של השנה, נבחר לאולסטאר כמה פעמים. זהו.
בשלוש העונות האחרונות התהפך עליו עולמו. קבוצתו הגיעה שלוש פעמים רצופות לגמר ה-NBA וזכתה בו פעם אחת. לברון הגיע לקליבלנד, לקח מקיירי את הקבוצה, פינה לו מקום לצדו – הוא הכיר בכישוריו של קיירי, לא התעלם מהם – ובשלוש העונות מאז, העונות שבהן קליבלנד מיקמה את עצמה מחדש בהיררכיה של הליגה, והגיעה למקומות שקליבלנד לא אמורה להימצא בהם – בשלוש השנים האלו קיירי היה אינסטרומנטלי. הוא היה שם עבור הקבוצה שלו, אבל זהו, לא יותר, השנים האלה הן לא על שמו. אלא שקיירי לא מעלה על דעתו את האפשרות שזו התקרה שלו, שאין לו יותר לאן ללכת. הרי קבוצה משלו ועל שמו כבר הייתה לו פעם אחת.
עד שהגיע לברצלונה, ניימאר לקח את גביע הליברטדורס עם סנטוס, הקבוצה הקודמת שלו. היו עוד כמה תארים שלקח בכל מיני אירועים דרום-אמריקאיים פנימיים, אבל הליברטדורס היה פסגת הקריירה שלו. ניימאר הגיע לברצלונה לפני ארבע שנים. מאז הוא לקח שתי אליפויות ספרד, שלוש פעמים את גביע המלך, את הצ'מפיונס, את הסופר-קאפ האירופי, את אליפות העולם לקבוצות. כל זה בארבע שנים, אבל במדי ברצלונה.
מה ניימאר ללא ברצלונה? שאלו את מסי
הרי ניימאר לא יכול לחשוב שאת כל זה הוא הביא לבד. הרקורד שלו במדי נבחרת ברזיל יכול להזכיר לו מה הוא שווה לבדו. במדי נבחרת ברזיל יש לו זהב אולימפי מריו ועוד מדליה אחת מכסף מלונדון. זהב וכסף אולימפי זה יפה, אבל כדורגל הוא לא ענף אולימפי, שחייה כן. מעבר למדליות האולימפיות והליברטדורס, כל מה שניימאר לקח זה במדי ברצלונה. הוא כבר צריך לדעת את מה שמסי למד. אם אין לו את ברצלונה סביבו, אז הוא מסי של ארגנטינה.
תמיד היו אלפא דוגס בענפים הקבוצתיים. תמיד היו אינדיבידואלים שהכירו בערך עצמם וגרמו לסביבה להשתכנע בייחודם, אבל אף פעם זה לא היה כל כך מופגן ומוקצן כמו בימים האלה. הרי גם אריק קאנטונה היה בימיו אלפא דוג, אז הוא התנהל כפי שניימאר מתנהל?
בכל ענפי הספורט, לאורך השנים אפשר למצוא אינדיבידואלים שהרימו קבוצות ונבחרות. בכל ענף היו אינדיבידואלים שנשאו אותן על גבם בתקופה מסוימת – כפי שיוסיין בולט נושא את האתלטיקה על גבו כבר כמה שנים, ומוחמד עלי נשא את האגרוף על גבו – אבל אף אחד מהם לא חשב לרגע שהוא יותר גדול מהספורט שלו. אם לא הספורט שלו, הוא לא היה קיים.
ספורטאי לא גדול מהספורט אותו הוא מייצג
קיירי, ניימאר, ווסטברוק. אלה אלפא דוגס מהזן החדש – האלפא דוג המילניאלי. בעיני עצמם הם גדולים מהקבוצות שלהם, גדולים מהענף שלהם. זה הדור הראשון של האתלטים שיחושו מיצוי גם אם לא יהיו חתומים על שום הישג משמעותי שהקבוצות שלהם השיגו. ניימאר יחוש שמימש את עצמו רק כי במהלך הקריירה שלו אמר לריאל "לא", לבארסה הוא אמר "כן" , נפנף את בארסה, הלך לפאריס, אבל רק אחרי שדרך על פאריס וניגב בה את הרגליים.
פרנקלין לא יכולה לחזור ולשחות עבור ברקלי, אבל היא יכולה להשתלב במסגרת הקבוצתית ולהתאמן, כי אולי בדרך זו תשיב לעצמה פיסת קריירה שעוד נותרה. היא זקוקה לקבוצה שלה לצורך זה. פרנקלין לא חושבת שבגילה היא יכולה לחזור ולהיות מה שהיא הייתה לפני ארבע שנים, גם אם תשוב לשחות במסגרת של קבוצה, והקבוצה תדחוף אותה בטירוף, כפי שקבוצה דוחפת. היא חוזרת כי היא רוצה לעשות עוד סיבוב קטן שיגרום לה להיות גאה בקריירה שלה, כי כרגע היא לא כל כך גאה בה.
מה דעתך על הכתבה?