לאורך השנים, נבחרת ישראל ידעה נקודות אור ורגעי שפל, מעט רגעי שמחה וגאווה והרבה רגעים של אכזבה, אבל מעולם נבחרת ישראל בכדורגל לא הייתה במקום כל כך נמוך, ציבורית וספורטיבית, כמו שהייתה במוצאי שבת האחרון.
רצף ההפסדים לנבחרות שבעבר היינו מנצחים בקלות, אין האונים במשחק ההתקפה, תחושת הבוז והזלזול מהקהל, בעיות המשמעת בתוך הנבחרת ומעל הכל פרשת סרט הקפטן המושלך, הביאו את הכדורגל הישראלי לשפל חסר תקדים. מהנקודה הזו, יצאה הנבחרת למשחק חוץ, מהקשים שיש, נגד איטליה הגדולה, שבעצמה הוכתה שוק על ירך במדריד וחזרה הביתה לביקורת לא פחות קשה מאשר קיבלה הנבחרת שלנו.
אלישע לוי עשה מהפכה בהרכב ושינוי במערך. אריאל הרוש תפס את מקומו של עומרי גלזר בשער, דוד קלטינס החליף את בן ביטון הפצוע בעמדת המגן הימני, איתי שכטר מילא את מקומם של ערן זהבי ותומר חמד בחוד וביברס נאתכו תופקד כקשר אחורי, לפני מרוואן קבהא ואלמוג כהן. המטרה של שינוי המערך הייתה לחזק את מרכז המגרש, ללחוץ ביתר קלות את שני הקשרים המרכזיים של איטליה, לאפשר לנאתכו לעזור לבלמים להתמודד עם שני החלוצים ולהוציא את התקפות המעבר.
המערך של אלישע עבד נהדר במחצית הראשונה. אחרי פתיחה פאסיבית מעט שאפשרה לאיטלקים לשלוט במשחק בלי לקבל לחץ, כהן וקבהא נכנסו למשחק, הכניסו אגרסיביות למרכז השדה ואף הצטרפו בצורה טובה להתקפה. האיטלקים הניעו את הכדור באיטיות ושבלוניות, שני החלוצים שלהם דרכו אחד לשני על האצבעות והכדורים שכבר הגיעו לאגף, לא הורמו לרחבה אלא חזרו לאחור. במעט הפעמים שהאיטלקים כן מסרו כדורים לעומק, הם נתקלו בטל בן חיים במשחק נהדר שהזכיר את ימיו הטובים ביותר בנבחרת.
אלישע לוי. השינויים עבדו במחצית הראשונה (AFP)
האיטלקים פתחו את המחצית השנייה באגרסיביות התקפית בעיקר מצד ימין. הכניסה של דוידה זפאקוסטה במקום אנדראה קונטי בעמדת המגן הימני, שינתה לחלוטין את המשחק. זפאקוסטה נע במהירות לעומק, מהאגף ולעיתים גם מהמרכז, מה שאיפשר לשחקן הטוב ביותר באיטליה אתמול, אנטוניו קנדרבה, הרבה בידודים של אחד על אחד מול מאור מליקסון או אופיר דוידאדזה.
קנדרבה, שחקן חכם עם רמה טכנית עילאית בעצירה, במסירה ובעיקר בהרמה, פשוט זרח בפתיחת המחצית השנייה והיה ברור שאם לא תגיע עזרה מהמרכז ויאפשרו לו חופש להרים, אנחנו נהיה בבעיה. ואכן, אחרי 8 דקות של לחץ, הגבהה נהדרת של קנדרבה מצאה את הראש של צ'ירו אימובילה והכריע את המשחק. אלישע לוי עשה נכון, הכניס את טל בן חיים ואחרי כמה דקות אף העביר אותו לעמדת החלוץ.
הנבחרת המשיכה לצופף יפה ולהתגונן בסבלנות והקרבה, וגם הצליחה לנצל חטיפות כדור למסירות טובות לבן חיים, רק שהפעם, בופון היה מוכן לניסיונות ההקשתה של בן חיים והנבחרת פספסה הזדמנות לצאת עם נקודה.
קנדרבה. ההרמה שלו הכריעה את המשחק (AFP)
והיה עוד רגע יפה במשחק הזה, אולי הרגע היפה מבחינת נבחרת ישראל. יוסי בניון, מגדולי השחקנים שצמחו פה (בעיניי הגדול מכולם), חגג במשחק את הופעתו ה-100 בנבחרת. הישג אישי נהדר שזיכה את בניון במחיאות כפיים גם מהקהל המקומי, בהחלט מרגש.
בסופו של דבר, הנבחרת שוב ירדה מנוצחת ושוב לא כבשה. אבל בניגוד למוצאי שבת, היא לפחות הראתה מוכנות טקטית, קבוצתיות ויכולת אישית משופרת של מספר שחקנים (בן חיים, הרוש וקבהא) וזה אפשר לה לצאת מהשבוע הקשה הזה עם הרגשה מעט יותר נעימה.
אבל חייבים לזכור, אם אנחנו באמת רוצים שהספורט פה יצליח ויספק לנו רגעי גאווה ואושר, המדינה חייבת לשנות סדרי עדיפויות ולהשקיע תקציבים ומשאבים בתשתיות פיזיות ואנושיות. אם לא, אז נמשיך להסתפק בציוני דרך אישיים, כי ללא השקעה לא ננצח ועם הפסדים מכובדים, לא מגיעים לשום מקום…
בניון. רגע מרגש (אודי ציטיאט)
מה דעתך על הכתבה?