לא רק בב"ש: מדוע בעיטת פנדל אינה שער "בטוח"?

ספק אם קיים ויכוח על כך שהפועל באר-שבע היא בועטת פנדלים גרועה, אבל התחושה הכללית היא שמה שנחשבה בעבר לבעיטה בעלת סיכוי גדול מאוד להשגת שער, כבר אינה כזו. ואולי מדובר אפילו ביותר מתחושה. עם זאת, בל נטעה, גם בעבר הרחוק לא כל פנדל הפך לשער.

לפניכם שני הסברים הגיוניים לאותן החטאות משמעותיות. הראשון שבהם נעוץ בשוערי הכדורגל עצמם. כי אם בזמנו הכרנו שוערים שהיו בעלי גובה ממוצע – הרי שוערי התקופה העכשווית גבוהים בהרבה. שוער שגובהו 1.90 מ' כבר אינו סיפור גדול. ישנם כאלה הקרובים אף לגובה של שני מטרים.

והנה כמה דוגמאות: גובהו של מנואל נוייר, שוער גרמניה , הוא 1.93 מ'. גם סמיר הנדנוביץ' שוערה של אינטר, מתנשא לאותו גובה. בהיותו במדי אודינזה הדף שישה פנדלים בעונה אחת. ג'יג'י בופון נמוך, אך במעט – הוא 1.91 מ', כמוהו דויד דה חאה. גובהו של טיבו קורטואה 1.99 מ', ודונארומה הצעיר, שוערה של מילאן – הוא 1.96 מ'. ידיים ארוכות של שוערים כאלה, הנפרשות לפני הבעיטה כאילו "חוסמות" את השער, וללא ספק מקשות על הבועטים. פשוט בבואם לבעוט, הם רואים מול עיניהם שער שהינו כביכול קטן יותר.

פקהארט מחמיץ מהנקודה הלבנה מול לוגאנו (דני מרון)

הסבר שני קיבלתי מאסי רחמים. רחמים הוא משוערי העבר המצטיינים של הפועל באר-שבע, ומשמש היום כמנכ'ל הקבוצה. הוא אמר לי שכיום מקובל להיעזר בוידאו שגרתי כמעשה יום-יומי. מכאן שמערך סקאוטינג מיקצועי מסוגל לספק מידע רב חשיבות למאמן הראשי. כמו למשל מי הם בועטי הפנדלים בכל קבוצה, ובדרך כלל לאן הם בועטים מהנקודה הלבנה. ואכן אפילו בדברים האלה תלויה לפעמים הצלחה, או לחילופין נירשם כישלון. על מלחמת המוחות שבוודאי מתנהלת בין השוער לבועט שמולו, אין צורך להרבות מילים. ובדיוק כפי שישנם בועטי פנדלים טובים – ישנם אף שוערים הנחשבים עוצרי פנדלים מעולים.

ואחרי הכל, לדעתי, פנדל כן צריך להסתיים עם כדור ברשת – וכשהדבר אינו קורה ניתן לקבוע שזוהי החטאה משוועת. הדברים אמורים בעיקר ובמיוחד על כדורים שלא נבעטו למיסגרת, אלא בסמוך לקורות, או מעל המשקוף.