מכבי חיפה שברה השבוע את שיאי את הפרנויה. ביום שלישי, קצת אחרי שמונה בבוקר, קיבלו הכתבים הבכירים המסקרים את הקבוצה שלל מסרים בהודעת וואטסאפ מיליטנטית מאת דובר המועדון: "חיכיתם שנגמגם", "הכותרות הוכיחו לנו שוב שאתם מעוניינים באי הצלחתנו", "הניתוק מכם הכרחי".
רק יומיים קודם לכן סיפק גיא לוזון מופע של "כל מה שתגידו עליי, אני אגיד משהו גרוע יותר" אחרי ה-0:0 עם מכבי תל אביב. אבל באותו בוקר טענו במכבי חיפה: "שיחקנו רע מאוד, אבל הוצאנו את התוצאה הכי טובה במחזור האחרון. מבחינתכם זה היה הסוף. קבוצות אחרות לא קיבלו עשירית מהביקורת".
עכשיו בעוד אתם נותנים למסרים להתעכל, בואו נחזור להתחלה. מכבי חיפה הכריזה בקיץ מלחמה יזומה על התקשורת המיינסטרימית. כחלק מהאקט, דאגו במועדון להעביר ישירות מסרים לאוהדים ולחזק "תחליפי עיתונאים" שמחזיקים קבוצות פייסבוק כאלה ואחרות. המנכ"ל אסף בן דב אף התגאה באירוע של הקופים הירוקים כשהצהיר בהתלהבות: "הוצאנו את התקשורת מכפר גלים", לקול תשואות הקהל.
מכבי חיפה הפכה את התקשורת לאויב. בתחילה אף שקלה לבטל את מסיבות העיתונאים שלפני המשחקים, אך לא רצתה להסתכן בקנסות מהמנהלת, ולכן דואגים במועדון להעתיק אותן ממקום למקום ולקבוע אותן בשעות לא נוחות כמו שמונה בבוקר. עוד במסגרת המלחמה, אין כיבוד לכתבים בחדר התקשורת בסמי עופר, אין ראיונות ואף בוטל המיקסד זון לאחר המשחקים. שחקני מכבי חיפה רשאים לדבר רק עם האתר הרשמי של המועדון או עם זכיין השידור.
אלברמן. אם הוא ידבר, אתם תקראו את זה באתר הרשמי כנראה (ערן לוף)
וזה לא הכל. גם מסיבות העיתונאים מתנהלות בפיקוח. שאלות "לא במקום" זוכות לנזיפה. לא אחת העונה נהג המנכ"ל בן דב לשבת מאחור "ולהשגיח" על השאלות והתשובות. אחרי הניצחון על באר שבע בליגה, נראה מסמן להפסיק את המסיבה. שאלה שלא מצאה חן בעיני אנשי מכבי חיפה זכתה לתשובה: "חבר'ה, אנחנו מרגישים כאילו הפסדנו 4:0". צפון קוריאה פינת בנימין נתניהו.
האובססיה הזו לתקשורת הביאה את מכבי חיפה לבזות אירוע שהיא עצמה ארגנה – טקס ההצגה של מאור בוזגלו. במקומות מתוקנים, רכש נוצץ שכזה הוא סיבה ליום של חגיגה למועדון, לאוהדים ולתקשורת. אז אולי אוהדים בישראל לא יקנו כרטיס לראות את מספר 11 שחזר הביתה מקפיץ כדור בסמי עופר, וכנראה שבניגוד לזלאטן ולניימאר, אין צורך לנאום של הילד הענק בגנים הבהאיים, אבל אפשר להקנות לפרזנטיישן וייב של אירוע חגיגי.
מה עשתה מכבי חיפה? הכחישה כל הבוקר את קיום מסיבת העיתונאים שהיה ידוע לכל, הכריזה עליה רק בשעות הצהריים כשלוש שעות וחצי לפני האירוע, איחדה את האירוע עם שאלות לקראת משחק הליגה נגד מ.ס אשדוד וכמובן ניצלה אותו להתנגחות חזיתית בעיתונאים סוררים שהעזו, רחמנא ליצלן, להעביר ביקורת מרומזת על התנהלות המועדון. כי במכבי חיפה התקשורת תמיד אשמה. המעניין הוא שלמרות "הניתוק" ו"המידור", אנשי מכבי חיפה מתעסקים בתקשורת יותר מבכל דבר אחר כמו למשל, שחקן חדש בקבוצה.
בוזגלו מוצג. זה יכול היה להיות אירוע חגיגי (ערן לוף)
אוהדי מכבי חיפה דווקא מרוצים מהעניין. "הם לא יודעים כלום", "הם ממודרים", "אל תתייחסו לכתבים", נכתב חדשות לבקרים באותן קבוצות התחליפים הדואגות לשמש כשופר של המועדון ולהסית נגד אותה תקשורת מיינסטרימית סוררת הרוצה בנפילת המועדון. המציאות כמובן קצת אחרת. סתם בשביל הדוגמה, שם של שחקן רכש אחד בלבד שהגיע הקיץ לירוקים לא דלף לתקשורת לפני החתימה הרשמית – ארנסט מאבוקה. בהפועל חיפה, לצורך ההשוואה, היו ארבעה כאלה.
אולי לרגל יום הכיפורים כדאי שנבין ש"הם" לא האויב, "הם" לא סמרטוט שאפשר להסית נגדו ולנגח אותו, "הם" בטח לא אחראים על מצב הקבוצה. "הם" בסך הכל אנשים שעושים את העבודה שלהם. "הם" חלק מהשואו שנקרא כדורגל, שחקן משנה בהצגה, שאי אפשר בלעדיו. בכל עולם הספורט, מבינים שתקשורת היא חלק מהשואו וחלק מהמשחק. לפיכך, היא דורשת יחסי גומלין כאלה ואחרים. ולא, הכוונה לא להדלפות.
הנה סיפור להמחשה. לפני שש שנים, כשגנק הגיעה למפגש עם הירוקים בפלייאוף מוקדמות ליגת האלופות, כל העיתונאים הבלגים שהו עם הקבוצה באותו מלון והקבוצה דאגה להם להסעה מהמלון לאצטדיון וחזרה. בתום המשחק שהסתיים בהפסד 2:1, המתין מנכ"ל גנק במשך שעתיים עד שאחרון העיתונאים יסיים להעביר את החומרים שלו, אז עלו כולם לוואן ונסעו לתל אביב. למחרת בבוקר, אגב, התקיימה בלובי מסע"ת מאולתרת לפרידה מהמאמן פרנקי ורקאוטרן.
האוהדים דווקא מרוצים, אבל יש להם סיבה טובה לכך? (ערן לוף)
זה יחס בסיסי לאדם שמבצע את העבודה שלו. יש חוקים בלתי כתובים בקשר בין עיתונאים למועדונים. יש קווים דקים יותר או פחות של אתיקה שאסור לכתבים לחצות, אבל הבסיס הוא כבוד הדדי. ספקו לנו תנאים בסיסיים לעבודה, שחקו את המשחק על ידי שיתוף פעולה. באנגליה (ובחיפה מוזמנים לשאול על כך את החבר אברהם גרנט שעבר מהפך תקשורתי בשנה הראשונה שלו), אפילו מצפים ממסוקר להיות מעניין וזורם. אנחנו לא אנגליה, אבל תחשבו על זה. כשמגיע אליכם איש מקצוע לבצע עבודות בבית, אתם לא מציעים לו כוס קפה?
גם היריבות של מכבי חיפה למועדון הגדולות סגורות תקשורתית. ג'ורדי קרויף מתגאה במדיניות "נו קומנט" של הצהובים, שאומצה ברובה על ידי הפועל באר שבע. האלופה מצדה קיבלה נקודות זכות על שקיפות יחסית בפרשת שיר צדק. באר שבע, מכבי ת"א ואפילו בית"ר תמיד יהיו קבוצות מסוקרות, ההבדל הוא ששם יודעים לנטרל רעשים או לפחות לחיות איתם ובמכבי חיפה התעקשו להפוך את הדיאלוג הטבעי למלחמה. העולם כולו נגדנו, הנה אתם מחפשים אותנו, הנה אתם מבקרים אותנו, למה אתם מהללים את המתחרות, אנחנו לא משחקים. זו, חברים, התנהגות ילדותית.
בואו נשים שנייה בצד את התשובה לשאלה: האם מישהו בתקשורת "מחפש" את מכבי חיפה, כי היא לא ממש משנה, ונשים לב להשלכות. גיא לוזון עסוק במגננות מהקיץ. זה החל בנאום "אם הקבוצה שלי לא תיראה כמו שצריך, תורידו לי את הראש", נמשך בנאום ה"שמחה לאיד", והסתיים במופע ה"אל תבקרו אותי, אני מבקר את עצמי, אבל היי, למה אתם מבקרים?". לפעמים זה נראה שלוזון עצמו מחכה לכישלון כדי שיהיה לו את מי להאשים.
לוזון. לפעמים זה נראה שהוא מחכה לכישלון כדי להאשים (אודי ציטיאט)
מכבי חיפה סובלת שנים מחוסר יציבות ומהבדל תהומי בין ציפיות למציאות. רק שבעצם המלחמה שלה בתקשורת, היא גוררת את עצמה שוב ושוב לנורמת סיכומי עונה אחרי משחק בודד. היא מעודדת התנהגות קפריזית, היא הופכת אוהדים – שמטבעם חיים ברכבת הרים רגשית – לעיתונאים ובכך מעצימה את כל מה שמונע ממנה להצליח. לחץ קיים בכל מועדון כדורגל בכיר, צריך פשוט לדעת לחיות איתו ולא לתת לו להפוך אותך לפרנואיד.
למעלה משש שנים עברו מאז מכבי חיפה זכתה באליפות וברוב העונות היא אפילו לא הייתה מתמודדת. נעשו שם טעויות ברמה הניהולית, ברמה המקצועית, בבחירת שחקנים ומאמנים. מכבי חיפה כל כך מפחדת מכישלונות העבר עד שהיא נותנת להם לרדוף אותה. במקום לשחרר ולהתמקד במטרה חדשה, מכבי חיפה יושבת בחשכה עם עין אחת פקוחה, רדופה, רועדת ומנסה לייצר עולם מלאכותי נטול ביקורת כשבמקביל היא מחכה לעיתונאי הקטן שיעז לצאת נגד המוסכמות הפיקטיביות. במלחמה הדבילית והמיותרת הזאת יש צד אחד מפסיד – מכבי חיפה עצמה.
אבל מכיוון שאנחנו בימים של חשבון נפש, אפשר להעביר גם ביקורת עצמית. השיח התקשורתי בארץ נמצא בנקודת שפל, מלווה בדיונים צעקניים ודור חדש שלא חונך על עקרונות העיתונות. כן, המודרניזציה והרשתות החברתיות ייתרו במעט את אמצעי התקשורת המיינסטרימית ואילצו אותם להתחדש, להתרענן, לחשוב מחוץ לקופסא וגם להשתמש לפעמים בכוח עבודה זול בשל מצבם הכלכלי.
רק מכבי חיפה מפסידה במלחמה המיותרות הזו (ערן לוף)
התוצאה? יציע עיתונאים הפך ליציע אוהדים. במקומות פרובינציאליים כמו חיפה זה בולט אפילו יותר. עיתונאים הם אוהדים ותמיד יהיו אוהדים, אבל כשאנשים לא מבינים כללי התנהגות זה צורם ומקלקל את החוויה. המציאות היא שהעיתונאי הישראלי הממוצע מקבל אפס כבוד והרמה שלו יורדת משנה לשנה. המציאות היא שעיתונאי ישראלי ממוצע צריך להיות גם כוכב רשתות כדי לייצר לעצמו שם והוא לא נמדד על פי האמינות/איכות הכתיבה/הסקופים שיוצאים לו מהיד אלא על פי הפרובוקציות שהוא מייצר.
ונכון, במשך שנים מכבי חיפה נתנה לסיקור המגוחך והקפריזי מהתקשורת המקומית בעיר לחלחל לכל פינה במועדון וכעת פני המועדון כפני כלי תקשורת מסוימים שמסקרים אותו. אבל, וזה אבל גדול, אם בחיפה – או בישראל באופן כללי – הייתה תקשורת אמיתית, חזקה ובועטת, אם היה כאן ארגון עיתונאי ספורט, או שלמנהלת היה אכפת מכתבי הספורט והתנאים להם הם זוכים, או שהקהל הממוצע היה דורש קיומה של תקשורת אמיתית, מועדון כמו מכבי חיפה היה מוחרם וזוכה לכל גינוי על היחס המשפיל שלו.
כי בסופו של דבר, מכבי חיפה הכריזה על ניתוק מהתקשורת, אבל היא לא באמת מסוגלת לשחרר. היא כמו הילד בגן שמושך לילדה שהוא אוהב בצמות כדי לזכות בקצת תשומת לב. חבל רק שהתקשורת לא הכריזה על ניתוק ממכבי חיפה והורידה אותה לרמת הסיקור הראויה לקבוצת מרכז הטבלה שהיא בשנים האחרונות. כי אנחנו לא באמת צריכים לספוג יחס כזה, להסכים שיהפכו אותנו לסמרטוטים, יכפישו את השם שלנו, יזלזלו בעבודה שלנו ויעשו מאיתנו אויב הציבור רק כדי לכסות על שנים של החלטות גרועות.
מה דעתך על הכתבה?