מוקדמות המונדיאל יגיעו בסוף השבוע לנקודת רתיחה. כמה חבל שאנחנו כל כך רחוקים, כמה חבל שאנו רק מתרחקים ולא מתקרבים. קצת מספרים מייאשים לכבוד החג.
56. זהו מספר השחקנים שאלישע לוי זימן בשנה וחצי שלו בתפקיד – חלקם כדי להתאמן, חלקם לחוש את הדשא זז כשעומדים ליד שחקן שמשחק בבלגיה, חלקם אפילו שיחקו קצת. ויש את אלה שמקומם מובטח, גם בלי לשחק טוב בליגה, או לשחק בכלל. זוהי נבחרת ישראל מודל 2017.
היה עצוב לראות את לוי במסיבת העיתונאים לפני שלושה ימים. הייתה שם המון התגוננות, הייתה גם סלחנות כלפי האנשים הלא נכונים, ובעיקר הייתה הרגשה של סוף. לוי קיבל בצדק את תפקיד מאמן הנבחרת. הוא אדם שכיף לפרגן לו, איש חביב ונחמד. לא הרבה גבות הורמו כשהוא נבחר לאמן את נבחרת ישראל. הוא הצליח מאוד בליגת העל, אבל כמאמן נבחרת הוא כנראה ימוקם בתחתית הרשימה. ולא רק בגלל התוצאות.
לוי במסיבת העיתונאים. 56 שחקנים?! (דני מרון)
מותר למאמן נבחרת לעשות ניסיונות. גם דייגו מראדונה בדק בפחות משנתיים מספר דומה של שחקנים וכשל עם הנבחרת (כל נבחרת וקנה המידה שלה). מראדונה יטען להגנתו שהיו הרבה מאוד שחקנים טובים שרצה לבדוק או לתת להם צ'אנס. אלישע לא יוכל לטעון כך. הדור הבינוני שעומד לרשותו לא מאפשר לו להסתכל אל מעבר ל-30 שחקנים מקסימום, בטח בתקופה כל כך קצרה.
הדברים נאמרים אחרי המשפט המשובש לוגית שאיתו הבריק אלישע באותה מסיבת עיתונאים. כשנשאל על אי זימונו של דיא סבע, הסביר כי לא על כל תקופה מצויינת של שחקן כזה או אחר מגיע זימון לנבחרת. הדברים נכונים כשמדובר בנבחרת שנעה סביב סגל מצומצם של 23 שחקנים מובילים, בהם חמישה-שישה חלוצים. אבל לא כשכל חלוץ שפותח בשני משחקים במכבי ת"א, בית"ר ירושלים או מכבי חיפה הופך להיות שחקן סגל לגיטימי.
אלישע צודק בכך שלא כל שחקן מתאים לשחק בנבחרת, בטח לא אחרי חודש מטורף אחד. זימון צריך להגיע אחרי שהוכיח את החדות, היכולת, הביצועים, במשך תקופה ארוכה. כל זה נשמע מגוחך על רקע מה שעשה בנבחרת – זימונים מופרכים (שעדיין מתרחשים), הפוליטיקה על רקע כל צעד בהחלטותיו והשיקולים שקשורים גם במתן כבוד לשחקנים ותיקים על חשבון ראיית העתיד.
7. המספר של ערן זהבי בנבחרת. לא על הגב, אלא מספר השערים. וכל זאת ב-39 הופעות. אף אחד מהם אינו שער ניצחון, אף מהלך משמעותי באמת בשבע שנות נבחרת. לא צריך לחזור ולהלקות את התנהגותו של זהבי מול מקדוניה. הוא לא הסיפור כאן, אלא מאמנו. לוי, שטעה לאורך כל הדרך בטיפול בכוכב הגדול שלו, התייחס בסלחנות מכעיסה לפרשה וממשיך בכך גם עכשיו. גם אצל אלי גוטמן זהבי עשה מה שבא לו, אבל נדמה כאילו אצל אלישע, השליטה של זהבי במה שקורה פשוט גרמה לסובבים אותו לשחק פחות טוב.
זהבי. הטיל אימה על חבריו (ערן לוף)
בנבחרת, זהבי אף פעם לא היה שחקן שעושה את אלה שסביבו טובים יותר, ואם מסכמים את הקדנציה של אלישע, ראוי לציין שהטלת האימה של זהבי על חבריו והגיבוי העיוור ממאמנו עשו את הקמפיין האחרון למה שהוא. הסלחנות המתמשכת של אלישע מוזרה, בעיקר עקב התרומה הקלושה של זהבי לנבחרת.
4. מה שקורה בשער הנבחרת ממחיש אולי יותר מכל את דלות החומר בדור הנוכחי. נתון של ארבעה שוערים שונים בקמפיין אחד מבהיר יותר מכל עד כמה אין לנו שוער אחד טוב. כבר נכתב כאן בעבר על ימי השוערים הגדולים שהיו ואינם. בשער זה בולט, אבל דור השחקנים הנוכחי לא הניב איתו שחקני-על כמו בשנות ה-90, או כמו יוסי בניון של העשור הקודם. קשה לנסוק עם חומר בינוני. זה לא מפחית כהוא זה מהעובדה שמאמן לא יכול להיות כל כך לא החלטי ולהציב בכל משחק הרכב אחר, ובכל משחק שני שוער אחר. עמדת השוער היא רק דוגמה שממחישה זאת.
14. מספר הנבחרות האירופיות שעדיין מחזיקות בסיכוי להגיע למונדיאל 2018. עבור חלקן הסיכוי גבוה, עבור חלקן פחות. המכנה המשותף – מספר התושבים בכולן קטן מזה שבישראל. תמצאו כאן הכל: סקנדינביות, סלביות, ים תיכוניות, בריטיות ואפילו מרכז אירופה. 14 נבחרות שנבנו כנראה טוב יותר, שהטיפול בצעירי המדינה היה נכון יותר. הקלישאה הקבועה מתפרצת בדרך כלל אחרי כל טורניר. ביורו האחרון הצדענו לאיסלנד המזערית, לצפון אירלנד ואלבניה, אבל לא צריך להצדיע, אלא להסתכל אצלנו פנימה כדי להבין איך אנחנו לא מצליחים להעמיד שורה מספקת של כישרונות כדי לקפוץ עוד צעד, שניים או שלושה קדימה.
רב"ש. אפילו לקפריסין שלו יותר תקווה מישראל (AFP)
ואלה שמות: קרואטיה, אירלנד, בוסניה, קפריסין (כן, עדיין עם סיכוי קלוש לפלייאוף), איסלנד, סקוטלנד, סלובניה, סלובקיה, דנמרק, מונטנגרו, וויילס, סרביה, צפון אירלנד, וגם שווייץ. כן, אותה שווייץ שמספר תושבי שווה לזה שלנו, וכרגע היא היחידה שמחזיקה במאזן מושלם במוקדמות המונדיאל באירופה. עבור כולן קמפיין המוקדמות עדיין חי, במידה כזו או אחרת, בזמן ששלנו כבר מזמן מת.
בכלל, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה שמעתם את "התקווה" באצטדיון כדורגל בישראל, ובאמת הייתה בכם תקווה של משהו גדול מתקרב. זה גם לא יקרה בקרוב. אולי חוץ מנבחרת ספרד, שתגיע לכאן ביום שני. הנה, בכל זאת משהו גדול שמתקרב.
מה דעתך על הכתבה?