הילד הזה צריך את הכדור אצלו ברגל, הוא שולט בו כמו באיבר מאיברי גופו, אי אפשר להתיק ממנו את העיניים. ועוד דבר הולך ומתברר ככל שהמשחק מתקדם – הילד משחק בשביל עצמו, למופע שלו יש קיום עצמאי שאיננו תלוי בסובב אותו, לא נובע ממנו, לא פעם משתלט עליו וברוב המקרים הרבה יותר מעניין ממנו.
זה היה דרבי נערים בחודורוב. מיכאל אוחנה היה בן 16, מכבי הייתה קבוצת הנערים השלישית שלו, הפועל ובית"ר ירושלים קדמו לה. הנערים משתי הקבוצות משחקים את הכדורגל הסטנדרטי שנהוג היום בכל הגילים, בכל המסגרות. כדורגל כפי שקבוצה משחקת אותו, כדורגל שהמאמנים מנחילים. נאבקים על כדור כדי להשיג אותו, לא מחזיקים אותו ברגל, מעבירים אותו הלאה לשחקן פנוי, מתפנים כדי לקבל אותו בחזרה. לא תמיד זה עובד, בדרך כלל לא, אבל הם מנסים וחוזרים ומנסים כי כך משחקים היום את המשחק ואלה הם היסודות. אבל לא אוחנה. אוחנה מקשט את הקבוצה שלו, כדי שיקשט הוא צריך את הכדור. אם הכדור מתאפשר לו אז זה עונג צרוף.
הכוכב האחר בנערים של מכבי היה עמרי אלטמן, מבוגר מאוחנה בשנה. גם בכריזמה שלו היה אפשר להבחין. אלטמן היה חלק אינטגרלי מהקבוצה, נראה שגדל בה והכפיף את עצמו לעקרונות המשחק שלה. אלטמן המשיך את המשחק, לא תקע אותו. הוא בלט בעיקר כשהתבקשה פעולה מכרעת. היו במשחק כמה כאלה, בהרבה מהן הוא היה מעורב – או שהתחיל או שגמר. אלטמן גמר את הדרבי, אבל מאוחנה אי אפשר היה להוריד את העיניים.
אלטמן. הכריזמה הביאה אותו עד לליגה היוונית (טוויטר)
זו הייתה העונה האחרונה שלהם בנערים של מכבי. אלטמן טס בסופה לפולהאם. אוחנה נקלט באקדמיה של אשדוד. באקדמיה הוא מצא בית. זו הייתה הקבוצה הרביעית שלו. היום אלטמן חוצב לעצמו קריירה בפנאתינייקוס, אוחנה שהגיע לבאר שבע מתלונן על דיכוי, פגיעה במעמד ותובע שחרור מיידי.
ערן לוי נתן השבוע בנתניה משחק שפעם היו רואים, כשהתאפשר לעושי המשחק הגדולים להתבטא. נגד בית"ר ערן לוי נראה כמו ריקלמה במדי בוקה ג'וניורס. ברור איזה סוג של שחקן מיכאל אוחנה רוצה להיות, אבל אין כבר שחקנים כאלה, הכיוונים שהמשחק תפס לא מאפשרים להם להתקיים, המשחק חונק אותם, לא נותן להם אוויר. לא תמצא כמעט אינדיבידואלים גדולים שהמשחק של קבוצתם סובב אותם וכשהכדור ברגליהם מתרחשים קסמים.
ערן לוי. כמו הגדולים של פעם (מאור אלקסלסי)
הגול השני, שערן לוי בישל, זה ביצוע של ארכיטקט. כך, בכינוי הזה, היו מגדירים פעם את עושי המשחק הגדולים. "ארכיטקטים", "מהנדסים" "אדריכלים", אלה היו הכינויים שעיתונות הספורט הדביקה להם ובאמצעותם הגדירה אותם והבדילה אותם מהפועלים שלהם. המשחק עצמו רחש כבוד לארכיטקטים, הם אלה שמונו על קבלת ההחלטות, תן להם את הכדור והם כבר ידעו מה לעשות איתו, אם כי ייתכנו עיכובים קלים, הם מבשלים דבר מה, זה יכול לקחת קצת זמן.
סביב ריקלמה – רק בבונבוניירה ורק בבוקה – היה חלל, הוא עשה את המשחק, נדרשה לו עוד שנייה כדי להתבטא. שחקנים כיבדו את זה – כך היה אפשר להתרשם – וריקלמה קיבל את השנייה הנוספת שהוא נזקק לה.
אף אחד לא מקבל היום את השנייה הנוספת. הכוכבים הגדולים, הכישרונות הגדולים, זורמים בתוך הקבוצות שלהם, גם כשהכדור ברגליים שלהם, גם כשלא. לקבוצות יש קיום איתם ובלעדיהם, כשמעורבותם מלאה או חלקית. אני לא יודע מה אוחנה יעשה עם המגמות האלה שרווחו בדיוק בתקופה שבה הגיע לפרקו ונראה בשל לקחת על עצמו, רק שיתנו לו את הכדור.
מיכאל אוחנה. מאוהב בכדור (דני מרון)
היכולות שלו מובהקות, רואים אותן בכל נגיעה, הוא עושה את הדברים אחרת גם ביחס למוכשרים שבין בני גילו. אבל הוא כבר בן 22 וחוץ מהנגיעות שמרמזות מה יש לו ברגליים עוד לא ראו ממנו כלום.
ומהצד האחר, אם מה שיש לו ברגליים זה כל כך הרבה כמו שאומרים, אז איך זה לא קרה בבאר שבע. לי זה נראה שבאר שבע הייתה שמחה לקחת אם היה מה. באר שבע זו לא קבוצה שמדכאת את כישרונותיה, היא מפריחה אותם, זה מה שהפך אותה למה שהיא. שחקניה, גם הזרים שנקלטו, גם המקומיים, נותנים אצלה את העונות הכי טובות שלהם, וזה קורה בעידן שאוחנה לא מצליח להתבטא.
הקבוצות הגדולות שאוחנה מייעד את עצמו להוביל אותן לא ממהרות להתמסר לאינדיבידואלים. הן שמחות לשלב אותם. אשדוד תתמסר לאוחנה, באר שבע לא. אני לא בטוח שאוחנה מביא את זה בחשבון. את רוב הדברים הגדולים שלו הוא עשה באקדמיה של אשדוד. שם נולדו הציפיות ממנו. בחיים האמיתיים הוא עוד לא הראה דבר.
בניון. התחנה החדשה, מכבי פ"ת (עדי אבישי)
לאוחנה אין מה לקחת מבאר שבע, הוא עוד לא נתן לה שום דבר. היא יכולה לשמוט אותו מבלי שתישרט אבל הוא יישרט. קבוצות לא נוהגות לשמוט שחקנים שהן מכירות בהם כשחקנים גדולים. הן מוכרות אותם. אוחנה צריך להיאחז בבאר שבע עד שזו תמכור אותו בהרבה כסף, רק אז הוא יוכר כשחקן גדול שמימש ועשה. זה יקרה כשאוחנה יוכיח שהוא יכול לשחק את הכדורגל שמשוחק היום במסגרת הדקות שברק בכר יקצה לו.
על עודד מכנס, שלום תקווה, אלי אוחנה, ראובן עטר, אייל ברקוביץ', חיים רביבו אבי נמני ויוסי בניון – על כל אלה דיברו בגילים הצעירים כפי שדיברו, ועדיין מדברים, על מיכאל אוחנה. בגיל 22 כל אחד מהם כבר מימש, נמצאו התאמות בין מה שהובטח לבין מה שקוים. בהקשר של אלה צריך להזכיר גם את ראובן עובד – היו לנו הרבה מסוגו – כי כרגע אוחנה מזכיר יותר את רובן עובד מכפי שהוא מזכיר את האינדיבידואלים הגדולים ההם.
נראה שהגיע הזמן לסכם את יוסי בניון אף על פי שיהיו לו השגות על כך. כשבניון היה בן 17, באר שבע התמסרה לו. גם מכבי חיפה אליה עבר מבאר שבע הוכפפה לרצונותיו. זו הייתה חיפה שראתה לפניו ובסמוך אליו את עטר, ברקוביץ' ורביבו. בניון תבע את מעמדו בכוח, הוא חולל בחיפה מהומות, הייתה לו סביבה ששכנעה את קבוצותיו להתמסר לטאלנט. לבניון היה אבא. נדמה לי שדודו בניון הוא האבא הראשון, הוא קדם ליעקב, לא זכור לי שמישהו קדם לדודו. אחר כך נוספו גם אמהות.
בניון. קשה לו על הספסל בליגה הישראלית (ערן לוף)
בניון עשה קריירה מפוארת בחו"ל אבל אף קבוצה מקבוצותיו לא התמסרה לו. בניון גם לא דרש, נמצא לו תפקיד של משנה משחק, תפור עליו ועל יכולותיו. בחלק מהקריירה המפוארת שלו באירופה בניון עלה מהספסל, לא פעם נשאר עליו, הוא לא התלונן על מעמדו שנפגע, על מיעוט דקות או על הקיפוח. כמה מהר בניון הפך לאירופי, כמה מהר הוא הבין את כללי המשחק. אבל כשהוא חזר לארץ, גם למשחקי הנבחרת וגם לקבוצותיו – שוב עלה עניין הדקות שלו ומעמדו בקבוצה. על בניון אומרים היום שהוא לא יודע איך לגמור, מיכאל אוחנה
מה דעתך על הכתבה?