לפני פתיחת העונה הנוכחית של הצ'מפיונס, אוריאל דסקל פרסם ב"כלכליסט" מאמר שבו העריך כי שליטה אנגלית בליגת האלופות היא בלתי נמנעת. דסקל פרסם את הערכתו על סמך נתונים כלכליים. הסכם זכויות השידור הנוכחי שנכנס לתוקפו החל מעונת 2016/17 ותקף לשלוש העונות הבאות, גבוה ביותר מ-70% מקודמו. הוא הפך את הפרמייר-ליג למקום העבודה המועדף על ידי טובי המוחות של הכדורגל האירופי. דסקל העריך שזה ייקח שנה עד שהמפגש שבין המוחות לכסף יהפוך את הצ'מפיונס למגרש הביתי של האנגליות.
פערי ההכנסות מזכויות שידור בין הפרמייר-ליג לבין הליגות האחרות ביבשת מגיעים לממדים לא נתפסים. ההסכם החדש מכניס לאנגליות רק מזכויות השידור בבריטניה 5.1 מיליארד ליש"ט לשלוש שנים. זכויות השידור מחוץ לבריטניה מכניסות עוד כ-3.2 מיליארד ליש"ט. בעונה אחת נשפך על קבוצות הפרמייר-ליג 1.8 מיליארד ליש"ט מזכויות שידור בבריטניה ועוד 780 מיליון ליש"ט מזכויות שידור בחו"ל.
את הנתון הזה צריך לתרגם ליורו, זה ההליך המקובל אצל המתחרות, רק כדי שהמשמעות תובן במטבע שלהן: כ-3.75 מיליארד יורו בהכנסות מזכויות שידור מקומיות באנגליה פלוס 1.5 מיליארד יורו מזכויות שידור לחו"ל. הליגה הספרדית הממוקמת אחרי הפרמייר-ליג מכניסה בסך הכל 1.6 מיליארד יורו מזכויות שידור מקומיות ו-650 מיליון יורו מחו"ל. כל יתר הליגות האירופיות הגדולות: הבונדסליגה, הליגה הצרפתית, הסריה,A מכניסות פחות.
הפרמייר-ליג, בניגוד לליגות האחרות, מחלקת את ההכנסות באופן שוויוני יחסית. בין הקבוצה המתוגמלת ביותר לאחרונה בשרשרת המזון יש פער של פי 1.5. עד לאחרונה ריאל וברצלונה גרפו 50% מכספי זכויות השידור של הלה ליגה. שאר 18 הקבוצות חילקו ביניהן את היתר. המשמעות של החלוקה השוויונית יחסית היא שהפרמייר-ליג יכולה להקפיץ חמש-שש קבוצות לדרג הכי תחרותי בכדורגל העולמי ולהשתלט עליו.
ברצלונה. לוקחת חלק ניכר מכספי זכויות השידור (AFP)
הכסף הגדול מוביל לעלייה במחירי השחקנים ומשכורותיהם. הוא מאפשר לדני דרינקווטר לשאת על גבו תג מחיר של 35 מיליון ליש"ט. דרינקווטר זה שחקן של 10 מיליון, לא של 35 מיליון, אבל משכורות מופרכות זה רק הסעיף הפחות משמעותי ביכולות הכלכליות שהאנגליות בנו. רכישת הידע היא שתאפשר להן להשתלט על הצ'מפיונס אם התהליך יימשך והפערים יורחבו, כפי שצפוי לקרות. כבר היום מדברים על הפרמייר-ליג במונחים שמדברים על ה-NBA ביחס לליגות האחרות בענף. ליגה שהיא בפני עצמה, שאין מולה תחרות אמיתית.
סטפן שימאנסקי, חוקר כלכלת ספורט וסמכות בתחום, שמצוטט במאמרו של דסקל, מצביע על כך שכבר היום המאמנים הטובים בעולם מועסקים על ידי קבוצות הפרמייר-ליג: פפ בסיטי, קונטה בצ'לסי, מוריניו ביונייטד, קלופ בליברפול. הוא היה יכול להוסיף גם את פוצ'טינו. הם מגיעים לפרמייר-ליג עם ידע, חזון וקשרים. הם פותחים לקבוצות הפרמייר-ליג אפשרויות חדשות. וכולם שם, באותה ליגה. "לשחקן חשוב הכסף", שימאנסקי קובע, "אבל לא פחות חשוב לו אצל מי הוא מתאמן ובאיזו קבוצה הוא משחק. עכשיו האנגליות נותנות לו גם את הכסף, גם את המאמנים וגם את הקבוצות. הייתי מאוד מודאג אם הייתי קבוצה לא אנגלית. בינתיים הקבוצות האנגליות עוד לא משתלטות על אירופה, ושחקנים לא ממהרים לעזוב את ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן לאנגליה, אבל זה לא יחזיק למשך זמן. מסי נשאר בברצלונה, אבל מסי הבא כבר יגיע לאנגליה. הקבוצות באירופה חייבות להילחם בכל דרך נגד הדומיננטיות הכלכלית של הפרמייר-ליג".
מנצ'סטר סיטי. הכסף הגדול הוא שיכריע (AFPׁ)
הפרמייר-ליג נחשבת לליגה הרווחית והנצפית ביותר כמעט מיום היווסדה ב-1992, אבל חמש קבוצות מאותה ליגה בשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות הן התרחשות יוצאת דופן; כששלוש מבין החמש נראות כמי שיכולות ללכת עד הסוף זה מעורר תהיות; כששלוש אלה הן פנים חדשות שאינן נמנות עם מועדון הגדולות, זה כבר מעיד על יחסי כוחות חדשים שנוצרים. משהו היה חייב לקרות כדי שזה יתרחש.
עד השנה, על אף שגשוגה ומרכזיותה, הפרמייר-ליג הייתה ליגה שהקבוצות הכי טובות ביבשת לא שיחקו בה. בכל שנה נתונה אפשר היה למצוא חצי תריסר קבוצות טובות יותר מזו שלקחה את הפרמייר-ליג. זה כולל גם את האנגליות שלקחו את הצ'מפיונס בשנים האלה – יונייטד פעמיים, ליברפול וצ'לסי. הן היו מספיק טובות כדי לקחת את הצ'מפיונס בהזדמנות כזאת או אחרת אבל אף אחת מהן לא הייתה עליונה, גם לא בשנות הזכייה שלהן. הטיעון של יונייטד ביחס למקומה בין הגדולות התבסס על נצחיותה – היונייטד WILL NEVER DIE, זו מורשתה, זה החותם שהיא הטביעה, אין אף מועדון שיכול לומר זאת על עצמו. ומה שיונייטד נותנת מעבר לזה – והיא נתנה ואולי עד תיתן – זה רק הבונוס.
אוהדי מנצ'סטר יונייטד. הקבוצה הנצחית (AFP)
צ'לסי WILL NEVER DIE אלא אם רומן אברמוביץ' יחליט אחרת. צ'לסי הטביעה מורשת ארגונית, היא תמיד תהיה סיפור גדול על קבוצה די זניחה במונחים של קבוצות גדולות, קבוצת פרבר לונדוני שאוליגרך השתלט עליה ובתוך כמה שנים קבע את מעמדה כאחת משמונה הקבוצות הגדולות בתבל. אבל יונייטד וצ'לסי הן הפנים המוכרות, לא עליהן מדובר אלא על הפנים החדשות: על סיטי, טוטנהאם וליברפול. הן אלה שיוצקות משמעות לקביעה שהפרמייר-ליג, באמצעות נציגותיה הבכירות, תשתלט על הצ'מפיונס. וכמו ששלוש אלו נראות השנה, כל אחת מהן יכולה ללכת עד הסוף. הן הקבוצות הכי מרשימות עד עתה, מקומן ברבע הגמר נראה מובטח, אף קבוצה ששייכת למועדון הגדולות לא רשאית לראות את עצמה פייבוריטית מולן.
רומן אברמוביץ'. אוליגרך שהשתלט על קבוצת הפרבר הלונדוני (gettyimages)
יובה מארחת את טוטנהאם אצלה בבית למשחק ראשון מבין שניים בשלב הנוקאאוט. אם במקרה לא היית כאן בשנתיים האחרונות, או שלא עקבת אחרי התהליך שטוטנהאם עוברת, ההתפתחויות במהלך המשחק יכולות להפתיע. לטוטנהאם הרי לא היה מה לספר לכדורגל האירופי מאז הקבוצה הגדולה שלה בראשית שנות ה-60. בשנים שחלפו מאז טוטנהאם לא הייתה תחרותית. ברוב השנים היא הייתה קבוצה של הליגה האירופית במתכונת שזו הייתה קיימת. טוטנהאם לא הייתה שייכת למעמדים האלה, היו לה כוכבים, היו לה הבלחות, היא תמיד היתה מחויבת לכדורגל מענג אבל לא יותר.
פוצ'טינו בשנתו הרביעית שם שינה את הדנ"א שלה כפי שדייגו סימאונה שינה את זה של אתלטיקו מדריד, מה שהביא אותה ממעמד של הקבוצה השנייה במדריד לאיפה שהיא נמצאת היום.
פוצ'טינו. אחראי לשינוי הענק בקבוצתו (gettyimages)
אני כבר ראיתי את יובה מתגוננת, גם אצלה בבית, אבל את זה היא עשתה מבחירה. אין דבר שחביב על יובה יותר מאשר לנפץ את יריבותיה על חומת ההגנה שלה ולעקוץ פעם או פעמיים, כמה שנדרש, כדי להביא אותה הלאה. זה הכדורגל שלה. אף פעם לא ראיתי אותה מתגוננת בשארית כוחותיה, אצלה בבית במשחק קריטי, מול יריבה שכופה עליה להתגונן ובנוסף לא מתקשה לפרוץ את קו ההגנה שלה. טוטנהאם פרצה אותו שוב ושוב.
לא מקובל להספיד את יובה, אבל אני לא רואה איך הגומלין בוומבלי יתפתח אחרת. בשלב הבתים טוטנהאם עשתה לריאל מדריד את אותו דבר בשני המשחקים. גם בברנבאו. קבוצה שמשנה כך את מעמדה נתקלת בסקפטיות בדרך כלל. יחסי כוחות לא משתנים בצורה כל כך דרמטית כפי שטוטנהאם שינתה אותם ביחס לגדולות, אבל אולי מוטב לדלג על שלב הפקפוק. טוטנהאם יכולה ללכת עד הסוף ולא צריך להיות מופתע אם זה יקרה.
גם ליברפול לא הייתה תחרותית ברמות האלה כבר יותר מ-30 שנה, להוציא את אותה התרחשות נסית בגמר 2005 באיסטנבול. סיטי, עד השנה, נראתה כמו עוד קבוצה שנשפך עליה כסף, אלא שהיא מתקשה לתרגם אותו ליכולות שיהפכו אותה למועמדת לזכייה בצ'מפיונס. גם על פ.ס.ז' נשפך כסף והיא לא שם. שלושת המקרים האלה – של טוטנהאם, ליברפול וסיטי – זה לא רק הכסף אלא בידיו של מי הוא מופקד. יש כנראה הבדל אם הוא מופקד בידיים של טים שרווד, הארי רדנאפ, או ברנדן רוג'רס, או שהוא מופקד בידיים של פפ, פוצ'טינו וקלופ.
ליב5רפול. כבר מזמן היא לא הייתה כה תחרותית (gettyimages)
דורטמונד ואתלטיקו מדריד היו עד עתה הקבוצות היחידות שהצליחו לדחוק את עצמן למועדון הגדולות. לא במקומן אלא לצדן. זה היה מרענן לפגוש עוד שתי קבוצות שלא ממצמצות מול הגדולות, שעומדות על שלהן. זה לא דבר של מה בכך לנגוס בגדולות בטריטוריה שלהן. הפרמייר-ליג מעלה על המגרש שלוש כאלה במכה אחת. כפי שזה נראה, הן מגיעות לשם כדי להישאר, לא לצדן של הגדולות אלא במקומן.
ב-2013 טוטנהאם נאלצה למכור את גארת' בייל לריאל מדריד. לא הייתה לה את האפשרות לסרב להצעה. היא הייתה אז קבוצת אמצע טבלה בפרמייר-ליג שדורות כבר לא הולכת לשום מקום. לא היה ברור איך טוטנהאם תשרוד את התקופה שלאחר מכירתו של הנכס היחיד שהיה לה. באותה שנה הארי קיין תפס את מקומו. קיין תחת פוצ'טינו מתפתח לשפיץ הכי טוב בעולם. מי זוכר היום שבייל שיחק פעם בטוטנהאם.
מה דעתך על הכתבה?