הפילוסופיה שהופכת את יובנטוס לקבוצה של כמעט אפס טעויות

איך אפשר היה לחשוב אחרת? ממתי יובנטוס מפסידה במשחקים כאלה, ועוד בתקופה שהיא עומסת על כתפיה את הכבוד של הכדורגל האיטלקי כולו –  ערב פתיחת המונדיאל שממנו איטליה הודחה – כאילו שהתפקיד הזה זר לה.

יובה הרי מנצחת משחקים כאלה מהמאה השלישית לספירה. משחקים קריטיים שאליהם היא מגיעה כאנדרדוג, או שבמהלכם נוצר הרושם שהיא אנדרדוג, ובסוף היא מנצחת אותם. אבל יובה נבדלת מגדולות הכדורגל האחרות בחשיבות שהיא מייחסת להפסדיה. אלה מכתיבים את גישתה לכל משחק. "כאן זו אובססיה", אומר מורנו טוריצ'לי, שחקן הגנה שלה בין השנים 98-92 שלקח איתה את הצ'מפיונס, את גביע אופ"א, שלוש פעמים את הסרייהA  ואת הקופה איטליה. הוא שיחק גם בקבוצות אחרות, יש לו למה להשוות.

ההיסטוריה של יובה רצופה בהפסדים כואבים שאותם היא לא מדחיקה. ראינו אותה מפסידה משום שידה קצרה. גמר הצ'מפיונס האחרון נגד ריאל מדריד היה משחק כזה. כך גם נראו שני משחקיה מול טוטנהאם בשלב ההדחה של הצ'מפיונס, שאותם צלחה בסופו של דבר. משחקים שבהם יובה נושכת ובועטת ושורטת אבל נראה שזה לא יספיק לה.

גם הקבוצות הגדולות של יובה לא מבטאות עליונות מוחלטת, דורסנית, על יריבותיהן, כפי שריאל, ברסה או באיירן מבטאות בשנים הגדולות שלהן. יובה רק מנצחת אבל את הפסדיה היא נוצרת, הם רודפים אותה.

שחקני יובה חוגגים (gettyimages)

יובנטוס שיחקה תשע פעמים בגמר אליפות אירופה והפסידה שבע. את זה היא זוכרת, לא את הפעמיים. הפעמיים רשומות ברזומה. זה רודף אותה אבל גם מעיד עליה. יובה לא מתייחסת להצלחות כאל דבר שהוא מובן מאליו, היא מורגלת לירוק דם עד שהיא משיגה אותן. ובמקרה שלה ההצלחה היא נטל כי היא מחייבת אותה להמשכיות. יובה עובדת קשה, מזיעה, זה כמעט אף פעם לא כישרון נטו שמביא אותה להישגיה. זו הקבוצה הגדולה הכי אפורה שבנמצא.

נטפליקס מעלה עכשיו סדרה בת שלושה פרקים, "הקבוצה הראשונה", שעוסקת ביובה בתקופה שבין גמר הצ'מפיונס בקרדיף בשנה שעברה לבין שלב ההדחה השנה, ערב שני המשחקים נגד טוטנהאם. אפשר להפיק כמה תובנות מהסדרה הזאת, מהמראות שנראים ומהקולות שמושמעים. 

אנדראה אניילי, נשיא המועדון ונצר למשפחה שמחזיקה בקבוצה 90 שנה, מארח באחוזתו לארוחת חג מולד המסורתית את משפחת יובה המורחבת: שחקני הקבוצה הנוכחית, שחקני עבר שמזוהים עם המועדון, מאמנים, מנהלים, הם ונשותיהם. אניילי נושא בפניהם נאום יבש, לקוני: מה השגנו, למה אנחנו מחויבים בשנה הבאה. "מה השגנו" זה לא לצורך האדרה, התרפקות או נוסטלגיה, זו רק נקודת המוצא לעונה הבאה. הקבוצה הנוכחית של אניילי לקחה לפני שנה אליפות שישית ברציפות, את הקופה איטליה והפסידה בגמר הצ'מפיונס לריאל. את זה אניילי מגדיר נקודת מוצא לעונה הבאה.

בופון נוסע במכוניתו למתקן האימונים ומתראיין תוך כדי נסיעה. הוא מדבר על אחדות, על חשיבותה. "אנחנו נישאר מאוחדים", הוא אומר ומכווץ את אגרופו כדי להמחיש לאיזה סוג של אחדות הוא מתכוון. קלאודיו מרקיזיו לוקח אותנו למלתחות של המועדון. הוא מצביע על שורות של נעליים, עומדות מצוחצחות, מטופלות, מוכנות. "נעלי הקרב שלנו", הוא אומר, "כאן מכינים את הנעליים לקרבות שלנו". הוא מסתובב בחדר הזה מגיל 7, שיחק כל חייו ביובה, יליד העיר, יובנטיני מלידה. 

בופון. מתראיין תוך כדי נסיעה (gettyimages)

המאמן אלגרי מסביר את צורת השימוש שהוא עושה בדיבאלה. הוא לא פותח איתו אלא מעלה אותו מהספסל. במהלך משחק אחד, אלגרי אומר, יש כמה משחקי משנה, כדי לנצח את המשחק הגדול צריך קודם לנצח את משחקי המשנה. לדיבאלה יש יכולות מיוחדות ומוכחות לשנות את פני המשחק עם כניסתו. אלגרי מכיר בכך שדיבאלה הוא היהלום שלו, אבל לא ישתמש בו כמו שברסה וריאל משתמשות בשלהן, או כל קבוצה שבה ניימאר משחק. אין לדיבאלה מעמד של יהלום ביובה. הוא לא נעלב, לא כי הוא עשוי מחומרים אחרים, כי ביובה אתה לא נעלב כשאתה מתבקש לשים בצד את האני לטובת הקולקטיב. אפשרות אחרת לא קיימת.

זו אווירה שמורגשת ומחלחלת באירוע השנתי שאניילי עורך. תמצאו את דל פיירו מדבר בדיוק על זה, על הקולקטיב היובנטיני, כפי שהוא מגדיר אותו מניסיונו. הוא היה מגדולי האינדיבידואלים של דורו, ואולי בתולדות המשחק, אבל היה ברור לו שאת האינדיבידואליות שלו הוא ייתן רק ליובנטוס.

שדל פיירו. מדבר על הקולקטיב היובנטיני (gettyimages)

יובה מצדה לא עמסה על כתפיו שום דרישה אחרת מלבד מימוש היכולות האינדיבידואליות שלו בשורותיה. דל פיירו הגיעה ליובה בגיל 19 מפדובה, שיחק בה את כל הקריירה שלו ולקח איתה שמונה אליפויות ופעם אחת צ'מפיונס. דל פיירו תרם את תרומתו לקולקטיב. 

שמירה על מיקוד ועל ריכוז מלא בכל רגע נתון של המשחק. אלה שני מונחים שמוזכרים במתקן האימונים של הקבוצה פעם ועוד פעם ובכל הקשר. אלה הם יעדים שגם גיא לוזון ובני בן זקן מציבים לשחקניהם, אבל נראה שביובה יש להם משמעות אחרת. ביובה זו תמציתה של פילוסופיה שהופכת אותה לעתים לקבוצה של אפס טעויות. זכורים לי משחקים שלמים בעברה, או פרקי משחקים, שהיה ברור בהם שיובה לא תספוג.

פתיחת העונה הנוכחית חושפת דקות פגיעות במהלך משחקיה. יובה בעיקרון לא מכירה בעובדה שתיתכן אפשרות שהיכולות של יריבתה יחשפו את פגיעותה. רק היא אחראית בעיני עצמה לקריסות המנטליות הקטנות שעולות לה בגולים שהיא סופגת, לעתים בהפסדים. כזה היה המשחק הביתי שלה נגד לאציו, שיובה הפסידה לה לראשונה מזה עשר שנים אצלה בבית. ג'ורג'ו קייליני מאתר את הבעיה. זה לא אובדן ריכוז מצדנו, הוא אומר, אלא קריאתם של הסיכונים שעשויים להיווצר תוך כדי משחק ומניעתם.

קייליני מול קיין. לא מחפש אחראים (gettyimages)

קייליני לא מפיל תיק, לא מחפש אחראים, לא מצביע על אשמים. הוא מדבר על הקולקטיב כולו.  הוא מציג תפיסה הגנתית כוללת בכל נקודה במגרש ובכל שנייה שבה המשחק מתנהל. זו תפיסה שמונעת מפחד, "פחד בריא", הוא מדגיש. זו ההכרה שבכל דקה, בכל שנייה, עשויה להתרגש צרה כלשהי ואותה צריך למנוע כדי שלא תתפתח. ובמקרה ותתפתח, על אף הדריכות והערנות שהוא דורש מהקולקטיב, הוא אחראי לתיקונים, הוא נולד לטפל בסיטואציות האלה. בסך הכל הוא אסיר תודה ליובה על שאפשרה לו לממש את חלומותיו: למנוע מכדור לחצות קו של שער שהוא אחראי להגנתו. 

דניאלה רוגאני היה נותן לקייליני ספר במתנה. הוא רואה אותו קורא ספרים. רוגאני לא התכוון לכך אבל הסיט את הדיון בענין קייליני לתדמית שלו, למה שהוא מקרין מחוץ למגרש ביחס למי שהוא על המגרש. מחוץ למגרש אין לקייליני גינונים שיסגירו ממה הוא מתפרנס. אין לו גינונים של שחקן כדורגל, הוא לא נראה שחקן כדורגל: גמלוני, מרושל, שיערו מדובלל,  אני לא ראיתי על גופו קעקוע אחד. קייליני זה בנאדם שנותנים לו ספר במתנה. זה לפני שנתקלים בו על המגרש. 

דניאלה רוגאני נחשב לשחקן ההגנה של הדור הבא בכדורגל האיטלקי, הדור שאחרי קייליני, בונוצ'י וברצאלי. כרגע הוא סטאז'ר אבל עוד שנתיים-שלוש ישאלו מאיפה הביאו אותו. לגביו אין ספקות, הוא נראה מגן-בלם, נולד לתפקיד, אין סיכוי שיובה תפספס אחד עם כאלה נתונים. פאולו מלדיני הקרין בגילו כזאת נוכחות. רוגאני לא לומד מקייליני כדורגל. יש לו מספיק משל עצמו. הוא נחשב קלאסה כבר בגילו. אבל קלאסה לא תהפוך אותו לבלם הבא של יובה, לממשיכו של קייליני. רוגאני לומד מקייליני מהו הפחד הבריא שממנו אסור לו להשתחרר ולו לרגע. 

אלגרי. מסביר את השיטה (AFP)

משחק ההגנה של קייליני לא נלמד. זהו אוסף של התנקשויות והיתקלויות שבין אברי גופו השונים לבין כדורים שנורים לכיוון שערו וחלוצים שמסתובבים בטריטוריה שלו. כל אברי גופו של קייליני שותפים למאמץ, כבר ראיתי אותו מציל גולים עם הגבות. זה לא משחק הגנה שרוגאני לומד ממנו אלא מסירות נפש.

בשני המפגשים נגד טוטנהאם יובה שלטה במגרש רק ב-20 הדקות האחרונות של המשחק השני –  מהגול השני שלה שהפך את המשחק. טוטנהאם נראתה חסרת אונים מהדקה הזאת, היא נקלעה למשחק לא לה. יובה כפתה עליה קרב כלבים, היא שלטה במשחק בלי לצאת מהחצי שלה. היא הפגישה את טוטנהאם עם המסורת שלה.

דיבאלה. בא לסייע מהספסל (AFP)

"זה נראה קל, שחקנים חדשים מגיעים ומיד, באופן פתאומי, מועברות להם איכויות של אלופים. יכול להיות שהאיכויות האלה מועברות אליהם על ידי ההיסטוריה עצמה?". רוברטו בטגה מצוטט כאן מהסדרה, הוא היה השפיץ של יובה בין השנים 1983-1970. יובנטיני מלידה, כוכב גדול ביובה ובנבחרת איטליה. "הפילוסופיה של הקבוצה הזאת, של המשפחה הזאת, היא נצחית. אנחנו היינו חלק ממנה, רגעים ספורים במשך חייה. הסוד של יובנטוס זה לא אנחנו, זו הנצחיות שלה". ומה שבטגה מנסה לומר כאן זה שמסורת מנצחת משחקי כדורגל.