יש פתרון: ההתאחדות צריכה להקים לעצמה קבוצה טובה

יניב קטן שם את האצבע על הנקודה הנכונה. קטן חד. הכדורגל הישראלי נמצא בבעיה, הוא מזהה. נראה שהבעיה החריפה מאז שפרש. קטן לא רואה איך המצב ישתנה בשנים הקרובות. אין כאן כלום, שום דבר לא גדל, חייבים לעשות חריש עמוק, הוא קובע, להתחיל לעבוד עם גילאי 10-9, להעמיד צוות של אנשי מקצוע, לתת להם חמש שנים, הוא היה נותן להם עשר. אבל כאן אין סבלנות. כולם רוצים תוצאות מידיות וכולם צריכים להבין שאי אפשר להשיג תוצאות מידיות. הוא מסכם: כל הנבחרות האירופיות הולכות קדימה ואנחנו אחורה. שם צומחים שחקנים, כאן שממה.

זו העמדה הממסדית שקטן מנסח, ובאותם מילים ודימויים. היא רווחת כאן כמה עשרות שנים, היא מושמעת בקול גדול בעיקר אחרי משחקיה של הנבחרת שסוחטים הבחנות טרמינליות בנוגע למצבו של הכדורגל הישראלי בכלל. משמיעים אותן בדרך כלל אנשים מתוך הענף, יש לדברים אופי של הלקאה עצמית וחשבון נפש פנימי, אבל בעיקר הם נועדו לספק הסברים לציבור הרחב שנחשף לענף רק בגלל משחקי הנבחרת הלאומית – שהיא עדיין הקבוצה הישראלית הפופולרית ביותר מבין כל הקבוצות הפעילות במסגרות תחרותיות. נתוני הנוכחות במשחקיה ואחוזי הצפייה בה מעידים על כך.

הכדורגל מסביר לציבור הרחב למה הוא רואה את מה שהוא רואה במשחקי הנבחרת. ואז הכדורגל מגיש לציבור הרחב רשימה אינסופית של תחלואים ופגמים ומוגבלויות שמי רוצה בכלל להיכנס אליהם. דורות של שחקנים, מאמנים ועסקנים באים עם רשימה שהטיפול בה זה בשביל כוח עליון: אין אצטדיונים, אין מגרשי אימון לילדים, אין ילדים, אין שיעורי התעמלות, אין חינוך לספורט, אין חינוך בכלל, אין מוסדות להכשרת מאמנים, זה בכלל לא מעניין את המדינה. את כל זה הם צריכים לפני שמשהו ישתנה והם יעמידו על המגרש קבוצה טובה.

עיני. בתקופתו הנבחרת צעדה לאחור (עדי אבישי)

זו גישה מרפת ידיים, היא קובעת שאין סיכוי שנראה כאן משהו יותר טוב מנבחרת ישראל הנוכחית. אנחנו בסך הכל מבקשים קבוצה שממקסמת את היכולות שלה; שלא תעפיל, שלא תגיע, שלא תזכה, רק שתייצג את הענף כפי שמגיע לו להיות מיוצג, כפי שהוא, לא יותר. לא כל תהליך צריך להתחיל מבראשית. זה מרתיע שמסתכלים על הדברים באופן הזה; להתחיל עכשיו משהו ולחכות עשר שנים עד שנראה תוצאות, מה עוד שההשקעה הנדרשת כרוכה בשינוי סדרי עדיפויות לאומיים – זה לא יקרה.

כמה מקבוצות ליגת העל אימצו גישה פרגמטית שלפיה מפיקים ממה שיש, מוציאים ממנו את המקסימום. זה קרה תוך כמה שנים. קיימים כבר כמה מועדונים שמתייחסים אל עצמם ברצינות, אני מניח שיתווספו עוד שניים-שלושה בעתיד הקרוב. זה לא לקח להם עשר שנים. התהליך במקרה שלהם לא התחיל משיעורי התעמלות לילדים. מרגע שגולדהאר הבין מה צריך לעשות כדי להעמיד מועדון בריא וסולידי, הדברים קרו מהר מאוד. מרגע שאלונה ברקת הפנימה מה היא צריכה לעשות בבאר שבע, הדברים התרחשו במהירות. שרצקי העמיד מועדון כדורגל כמעט מהרגע להרגע באזור שלא מכיר במשחק. הוא בנה מכלום מועדון יציב וקיים בלי שמתחתיו הייתה מונחת תשתית כלשהי. קלינגר שינה את פניה של הפועל חיפה תוך כמה חודשים. לא פעם מה שנראה כתהליך שיימשך דורות מסתיים במהירות עם מינוי נכון אחד של האדם המתאים.

שרצקי. בנה מועדון מהרגע להרגע (ערן לוף)

אני לא מוצא טעם להתכחש לכך שבכדורגל המקומי ניכרת תזוזה. חצי תריסר קבוצות שוויוניות מתמודדות בפלייאוף העליון, נבנו כמה אצטדיונים שעומדים בכל הקריטריונים, הכל קרה בשנים האחרונות. יש לתפנית נקודת התחלה – אוגוסט 2014, מועד הקמתה של המנהלת שקיבלה מידי ההתאחדות את הזיכיון לניהול שתי הליגות הבכירות בישראל. זהו גוף מסחרי-עסקי שמפעיל את הכדורגל התחרותי ברמות הכי גבוהות שלו. ההתאחדות נשארה עם התשתיות ועם קבוצותיה, הנבחרות הלאומיות, שמתמודדות מעת לעת ולא באופן רציף, כך שמנקודת מבטם של אנשי ההתאחדות רוב ימות השנה הם עסוקים במטלות בחלק האחורי של החנות, בסידור מדפים – ליגות נמוכות, ליגות ילדים, נערים ונוער, הכשרת מאמנים ושופטים, כל הדברים החשובים והלא מעניינים.

אוהדי הנבחרת. מה שההתאחדות נוגעת בו, נתפס כחלטורה (ערן לוף)

חלון הראווה הועבר לידי המנהלת. את התשתיות אף אחד לא רואה, אבל את הנבחרות, בעיקר הבוגרת, כולם רואים. ומה שרואים זו הקבוצה של ההתאחדות כפי שמכבי היא של גולדהאר ובאר שבע של ברקת ונתניה של סגל וחיפה של שחר וקריית שמונה של שרצקי ופתח תקווה של לוזון. הדברים הטובים שהתרחשו בכדורגל הישראלי מיוחסים לפועלה של המנהלת, המופעים של הנבחרות הלאומיות מזוהים עם ההתאחדות. מה שהמנהלת נוגעת בו מקבל צורה של עסק מתפקד, מה שההתאחדות נוגעת בו נתפס חלטורה. אין בידי ממצאים לגבי פועלה של התאחדות בתחומי התשתיות שהיא מופקדת עליהן, אבל את הקבוצות שלה – הנבחרות הלאומיות בכל הגילים – אותן אני רואה. כל אחד רואה.

מצבן של קבוצות ההתאחדות לא משקף את מצבו של הכדורגל הישראלי בכללותו. הוא נראה יותר טוב מאשר הנבחרת שלו. הקבוצות הישראליות של צמרת ליגת העל, כל השש שמשחקות בפלייאוף העליון, מפיקות מעצמן הרבה יותר מהקבוצה של ההתאחדות, וזה לא בגלל הזרים. היתרון שהזרים נותנים לקבוצות ביחס לקבוצה של ההתאחדות מתקזז באפשרויות אחרות שעומדות לרשותה של הנבחרת ביחס לקבוצות הישראליות האחרות. אני לא מוצא סיבה אחת שהקבוצה של ההתאחדות תיראה פחות טוב ופחות מחויבת מהפועל באר שבע או ממכבי נתניה.

קלינגר. הוכיח בחיפה שאפשר לשנות בכמה חודשים (אריאל שלום)

הנבחרות הגדולות מהעבר התקיימו כאשר היו התאחדויות גדולות שריכזו בארצותיהם את השליטה בענף. שליטתן הייתה טוטאלית. תמיד התקיימה זיקה בין נבחרת לאומית גדולה לבין התאחדות שולטת וסמכותית, אבל זה שייך לתקופה שבה ההתאחדויות עוד טרם חילקו את הסמכויות ואת תחומי האחריות עם גופים מסחריים שבאו תחתיהן והזיזו אותן הצדה.

ההתאחדויות בכל רחבי העולם וכן הקבוצות שלהן, הנבחרות הלאומיות, איבדו מעט מנפחן מאז שהכסף הגדול נכנס והחל להכתיב סדרי עדיפויות. הכסף הגדול קבע שהצ'מפיונס זה האירוע, לא המונדיאל. הקבוצות קודמות לנבחרות. הקבוצות יאבדו בבוא היום מחשיבותן לטובת האינדיבידואלים. זה תכתיב של הכסף הגדול ואפשר לראות את תחילתו. מדברים על רונאלדו, לא על ריאל; על מסי ולא על בארסה; על ניימאר, לא על פאריס סן ז'רמן. אינדיבידואלים הופכים ליותר מאשר קבוצותיהם, הם יעשו לקבוצות מה שהקבוצות עשו לנבחרות.

המונדיאל המתקרב זה אירוע של ההתאחדויות ושל הקבוצות שלהן. 32 התאחדויות לאומיות מציגות את מרכולתן. פעם זה היה האירוע. כל ההתאחדויות מתקשות להתמודד עם אובדן מעמדן. ההתאחדויות בגרמניה ובבלגיה ובצרפת ובספרד התאימו את עצמן למציאות החדשה שנוצרה. הפריחה של הענף במדינות האלה מיוחסת שם להתאחדויות, לא לגופים המסחריים שמנהלים את משחקי הליגות הבכירות. המדינות האלה מציגות ליגות תחרותיות ודומיננטיות ובמקביל נבחרות לאומיות ייצוגיות.

גביע העולם. המונדיאל הוא אירוע של התאחדויות רציניות  (gettyimages)

הגישה של ההתאחדות הישראלית לקבוצות שלה מעידה על היחס שלה לסמכויות ותחומי האחריות שהמציאות החדשה הותירה בידיה. הקבוצות שלה לא מעניינות אותה. זה הכל באחריות המדינה, זה מעבר לכוחותיה, מה היא יכולה כבר לעשות. ליו"ר החדש שההתאחדות תעמיד בראשה יש אתגר אחד: להרים להתאחדות קבוצה טובה. כל היתר זה ניירת, אפשר לגרוס. יצליח להרים קבוצה טובה, פתאום כולם ידברו על המהפכה שבוצעה, על כך ששינה את הענף.

אדם אחד שיבוא בגישה שונה, שמכירה בחוסרים ובפגמים אבל רואה גם את הפוטנציאל המצומצם הקיים; אדם אחד שיתחיל להניע תהליך שרואים את סופו, שהשורה התחתונה שלו היא קבוצה טובה להתאחדות. שיתחיל עם קבוצה אחת, עם הנבחרת הבוגרת. כשהיעדים מצומצמים, כשהם מנוסחים כך, יש גם סיכוי שהם יושגו. כשהם יושגו, גם המדינה תתחיל להתעניין. בסופו של דבר, המדינה היא כמו כל משקיע פרטי. יהיה לכדורגל סיפור טוב לספר, המדינה תשקיע בו מרצונה, אבל לא רגע קודם.