כשחוזרים אחורה ומנסים להבין מה הפך את הליגה האנגלית לטובה בעולם, התשובה כנראה מתנקזת לאותו יום באוקטובר 1996, שבו הגיע ארסן ונגר ללונדון. זה גם היום בו שאלו רבים מיהו אותו ארסן, שהגיע אחרי קריירה סבירה כמאמן לא זוהר במונאקו, ועוד סוג של שנת חופש ביפן, ונחת היישר אל זרועות התקשורת הבריטית האכזרית.
אבל הוא עשה להם בית ספר. לכולם. הראשון בעשור שלו, ונגר הרים את הפרמיירליג מכל כך הרבה בחינות, כשהעיקרית והקריטית שבהן היא התחרות. הוא נחת היישר לעידן של סר אלכס פרגוסון, ופעמים רבות הראה לו את הגב, את המרפקים, את הכוחניות, אבל גם את הקסם. ארסנל של ונגר בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 הייתה המרענן החשוב של הליגה, זו ששמה סוף לשלטון היחיד של מנצ'סטר יונייטד והפכה למיתולוגיה את היריבות בין המאמנים, הקבוצות, וכמובן בין השחקנים. עד היום נחשבת הטינה הספורטיבית בין פטריק ויירה לרוי קין כמרתקת והחמה שידעה הליגה.ארסנל של אז הייתה נשכנית ואגרסיבית מצד אחד, אך תיזכר יותר כמלאת קסם, כישרון, ומקבץ שחקני התקפה נדיר. את כל זה הוא בנה, על כל אלה ניצח.
מי שמסתכל על ארסנל 2018 רואה קבוצה קצת פראיירית, חסרת מזל במקרה הטוב, ולא מספיק חזקה כדי להשיג את מטרותיה במקרה האמיתי. אבל ביום שבו ונגר מודיע על לכתו, ראוי להזכיר ולהיזכר במורשת האדירה שהוא הקים ואת המספרים שהוא משאיר. ונגר עוזב עם שלושה תארי אליפות. ביחס ל-22 עונות זה מעט, אבל זה עדיין מציב אותו במקום השני אחרי פרגוסון ובצווותא עם ז'וזה מוריניו. אבל הפורטוגלי עדיין רחוק מאד מוונגר בכמות התארים שצבר בכדורגל האנגלי. לוונגר יש שבעה גביעים, ומהבחינה הזו הוא מספר אחת. שני גביעים יותר מפרגוסון. תחשבו על זה כך: שתי קבוצות בלבד בהיסטוריה של אנגליה זכו ביותר גביעים מוונגר – יונייטד (12 גביעים) וטוטנהאם (8). צ'לסי וליברפול זכו בכל ההיסטוריה שלהן באותו מספר גביעים כמו ונגר בתקופתו.
ונגר ופרגוסון. יריבות שהפכה למיתולוגית (Gettyimages)
מעבר לאותם מספרים, הצרפתי הביא לפרמיירליג את הסגנון הייחודי כל כך שאפיין את ארסנל לכל אורך השנים. הוא חשב תמיד התקפה (למרות שהתותחנים היו קבוצת הגנה מעולה בתקופתם של טוני אדאמס, ויירה וסול קמפבל), והטיקי טאקה בוצע הלכה למעשה על כר הדשא בהייבורי הרבה לפני עידן פפ גווארדיולה בקמאפ נואו. השושלת המפוארת אומנם לא הביאה טרבל ותואר אירופי כמו יונייטד של פרגוסון, אבל לא נפלה מיונייטד של אותן שנים. זה בא לידי ביטוי בשלוש אליפויות וארבעה גביעים תוך שבע שנים, כולל פעמיים דאבל.
אבל את גולת הכותרת יצר ונגר בעונת 2003/4, אותה סיימה ארסנל ללא הפסד ליגה – היחידה עד היום שעשתה זאת בפרמיייר-ליג. הקמפיין המטורף שעושה סיטי השנה, הכולל שני הפסדי ליגה, רק מבהיר עד כמה קשה לסיים עונת פרמיירליג ללא הפסד. במבט היסטורי, רבים רואים בעונת 'הבלתי מנוצחים' כעונה הכי גדולה של קבוצת פרמיירליג כלשהי, ואולי רבים רואים באותה קבוצה כטובה ביותר ששיחקה עד היום בפרמיירליג. ויירה, רובר פירס, ג'ילברטו סילבה, ריי פארלור וחוסה אנטוניו רייס בקישור (רשימה חלקית); קמפבל, מרטין קיאון, קולו טורה, אשלי קול ולאורן מאחור; ינס להמאן בשער, ובהתקפה סילבן וילטורד, דניס ברגקאמפ, וכמובן תיירי הנרי.
ונגר עם ויירה והנרי ב-2004. הקבוצה הגדולה בתולדות הפרמיירליג? (Gettyimages)
רבים רואים בהנרי את השחקן הגדול בתולדות הפרמיירליג. כרגע, הוא ומאמנו אז מחזיקים בשיא שלא יישבר כנראה: השחקן שכבש הכי הרבה שערי ליגה תחת מאמן אחד (175). ונגר גילה את הנרי במונאקו כנער צעיר, ושם בעצם החל לטפח את התחביב שהשתכלל למקצוע – לקחת שחקנים שעוד לא בשלו ולהפוך אותם לכוכבים. כך הביא את ויירה וכך לקח ילד צעיר מהאקדמיה של ברצלונה והפך את ססק פברגאס למנהיג הבלתי מעורער של התותחנים. יש כמובן עוד דוגמאות רבות, אבל כאן אנחנו מגיעים אל הבעיה הגדולה של ונגר בשנים הקשות: חוסר היכולת לשנות את הקונספציה.
ב-2006 עברה ארסנל לשחק באצטדיון האמירויות. ונגר הבטיח אז להנהלה שאין מה לדאוג ושהכסף העצום שהושקע בבניית האצטדיון, הוא הכסף העצום היחיד שיישפך בשנים הקרובות. ונגר הבטיח להמשיך במדיניות הרכש של שחקנים צעירים שלא עולים הרבה, ומנגד נפרד לאורך העשור האחרון מכוכביו הגדולים, שלא היו מרוצים מהעובדה שארסנל היא כבר לא אותו מועדון זולל תארים. ולא רק הם. גם אוהדי ארסנל, הקבוצה הבכירה בלונדון לאורך ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי, ראו לפתע איך צ'לסי כבר לא סופרת את התותחנים כמעט בכל פרמטר, ואפילו את טוטנהאם, השכנה הלוזרית ממזרח,
עוקפת אותם בשנתיים האחרונות.
פיתוח שחקנים צעירים לכוכבים – תחביב שהפך למקצוע (Gettyimages)
את כל זה ראו הבעלים, אבל המשיכו לתת לוונגר את הכבוד. חוסר האמון החל לחלחל בעונת 2011/12, שבתחילתה חטפה ארסנל מיונייטד את ה-8:2 המפורסם ובסיומה מכר ונגר לפרגי את הנשק הקטלני היחידי שנותר לו – רובין ואן פרסי. שש העונות מאז היו רצף ארוך של המתנה לבלתי נמנע, שאכן הגיע בסוף השבוע. לוונגר נותרו עוד שבעה משחקים בארסנל, אולי שמונה. יהיו לו עוד שלושה משחקי בית באמירויות, אחד מהם היום בדרבי מול ווסטהאם ווהאחרון ב-6 במאי מול ברנלי. יהיו גם שני משחקים באירופה, מול אתלטיקו מדריד, ואולי ונגר עוד יצליח להיפרד מארסנל עם תואר אירופי ב-16 במאי בליון.
ויהיה עוד רגע כזה של פרידה. זה יקרה בעוד שבוע, ב-29 באפריל. ונגר יצעד בפעם האחרונה אל התיאטרון שבו היה תמיד האיש הכי לא רצוי בפלנטה. אני יכול לנחש שביציע הכבוד באותו יום באולד טראפורד יישב גם מי שהיה יריבו המושבע וימחא לו כפיים בפעם האחרונה. גם סר אלכס יודע, כמה חייבת הפרמיירליג לארסן ונגר. יחד הם הפכו אותה למה שהיא.
מה דעתך על הכתבה?