1. ההחלטה הטובה ביותר שקיבל מסאי דגו בקיץ האחרון הייתה לאמן בוגרים ולא להישאר עוזר מאמן או לחזור אחורה לאימון נערים. ההחלטה הכי גרועה שקיבל הייתה לקחת כל מה שהוצע לו, בוודאי קבוצה כמו הפועל אשקלון אחרי סגירת חלון ההעברות, מבלי יכולת לשנות את הסגל. כך נוצר מצב שבמשחק הכי חשוב של אשקלון העונה, משחק בו איימה על השער פי שלושה מיריבתה, הביתית, מ.ס אשדוד, היא לא באמת איימה על השער. יואב ג'ראפי לא ממש נדרש לתת את משחק חייו. אשקלון שיחקה עם כל הארסנל עתיר הניסיון שלה שספק אם יחדיו כבש עשרה שערים בשנתיים האחרונות. זה היה מחזה מעורר רחמים.
אשקלון מעלה למגרש כגלגל הצלה אחרון את רודי חדד, שהיה הבטחה כשמכבי ת"א עוד הייתה אצל לוני הרציקוביץ', את סער בנבנישתי שהשלים אתמול ירידת ליגה שלישית רצופה, אחרי נתניה והפועל ת"א, ואת דובב גבאי שכבש 39 שערים בחמש עונות בהפועל ב"ש ושער אחד בעונה בשלוש העונות האחרונות. בעונה שעברה היו לאשקלון פחות נקודות בפועל מהפועל ת"א שירדה, והבוקר יש לה פחות נקודות מהפועל עכו שירדה גם כן. אשדוד? אין הרבה הבדל בינה לבין אשקלון ועכו, זולת ניסיון. קבוצה עירונית שהלכה לאיבוד ולמזלה יש רק שתי יורדות ולא שלוש.
2. מה הסיכוי שבאותו פלייאוף, בהבדל של סיבוב, תחטוף מכבי ת"א מאותה יריבה שני שערים בהתקפות אחרונות, שימנעו ממנה נקודות שהגיעו לה ברוב דקות המשחק, רק כי היא מאבדת את הראש. מגיע למכבי היא כי היא עצבנית, כי היא לא נחושה, כי היא הרבה יותר איכותית מהיריבות שלה, ועדיין הרבה פחות פרקטית.
הפועל חיפה לא צריכה להתלהב יותר מדי מהחזרה מפיגור 2:0, גם אם היא עשתה דבר דומה לבית"ר ירושלים בטדי, והרי בית"ר ירושלים בטדי זה מה שחשוב בעיניה כרגע, לא מעבר לזה. כי מאז הניצחון בדקה ה-90 על מכבי ת"א לפני חמישה מחזורים, לא ניצחה הפועל חיפה במשחק אחד, גם הניצחון על רעננה בחצי הגמר היה בפנדלים. עם שישה משחקים רצופים ללא ניצחון, ואולי עוד אחד נגד בני יהודה, מאוד קשה לשבור רצף דווקא במשחק הכי חשוב של העונה. המומנטום מדבר.
מכבי ת"א עצבנית ומאבדת את הראש, הפועל חיפה במומנטום שלילי (ערן לוף)
3. חמש נקודות לקחה בני יהודה רק בפלייאוף העליון ממשחקיה מול ארבע הראשונות, נתניה לקחה ארבע (לפני המשחק הערב). לא שזו הייתה הפתעה, אבל אליפות לוקחים מול יריבות שאיבדו עניין, כי יש יריבות שאיבדו עניין ויש יריבות שמוצאות עניין בכל משחק. הפלייאוף העליון אדיר ובלי צפוי בגלל שתי הקבוצות במקומות חמש ו-שש, שתי הקבוצות הכי מעניינות השנה בליגה, שמוסיפות כבוד לא רק להן, אלא לכל הכדורגל הישראלי, בשבוע שבו הוא מציין 20 שנה למשחק השרוכים.
4. חיים ומוות ביד הלשון. קלישאה סופר נכונה, בוודאי כשמדובר במשפחת לוזון. אחרי הכל, המשפחה הזו עושה פלאים עם קבוצה שכמותה נעלמו כבר כמה בכדורגל הישראלי, בוודאי קבוצה שנמצאת פה כמעט תמיד ולא לקחה תואר ממשי 66 שנים. איך היא עושה את זה? מטפחת מחלקת נוער, נותנת לשחקנים צעירים לשחק, משביחה אותם, ולפעמים גם מוכרת אותם. אם לא הפה של חלק מהם, הם היו מקבלים מזמן פרס על מפעל חיים.
אבל גם כאשר יש להם טיעון סביר – מאמן שסיים את המשימות הרגילות, לא ירד ולא יזכה בתואר, אבל לא זורק למערכה עוד ועוד ילדים – הם מצליחים לחרב את הטיעון עם התנהגות וטרימינולוגיה בלתי מתקבלים על הדעת. אין שום דבר שיכול לעמוד לזכותם, כשהם מדברים על מאמן – גם כשהוא לא צודק – כאל חפץ או כאל אדם נחות. בשביל מה בכלל להגיע למצב כזה? תרשמו: גיא לוזון, נאור לוזון (מאמן בליגת העל לנוער), תמיר לוזון (מאמן בליגת העל לנערים א'), ייטב לוזון (עוזר מאמן בליגת העל). תנו להם לאמן, ולא תצטרכו לנבל את הפה.
גיא לוזון. אחד מבני המשפחה, וככזה לא יתייחסו אליו כאל חפץ או אדם נחות (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?