הפועל באר שבע מעולם לא הייתה סינדרלה. היא גם מזמן לא הסיפור על קבוצת אנדרדוג מהפריפריה. הפועל באר שבע היא הכוח החזק והדומיננטי בכדורגל הישראלי. אלונה ברקת הביסה את המתחרים במוכנות – ודגש על מוכנות בניגוד ליכולת כלכלית – שלה לשלם. עונה מלאת אירועים הזויים כמו שעברה על באר שבע בדרך כלל מובילה לעלייתה של סינדרלה אמיתית, אבל ב"ש גם במצבה ידעה להסתדר עם הכל. ואם אכן יחגגו בבירת הנגב שנה שלישית ברציפות, זו תהיה האליפות המרשימה מכולן שתוכיח משהו שנמצא לנגד עינינו ולא כולנו מוכנים להודות בו. אנחנו חיים בעידן של באר שבע ועוד 13.
לאמירה הזאת אין קשר לתוצאה במשחק העונה בטדי. בית"ר ירושלים לא יכולה ולא רוצה להתחרות בבאר שבע לאורך זמן. הפועל חיפה היא חיבור נקודתי מוצלח של נסיבות, קבוצה חד פעמית. מכבי נתניה היא קצת יותר מזה, אבל החזון שלה להפוך למתמודדת קצת נאיבי. מכבי תל אביב ומכבי חיפה הן היחידות שיכולות להתמודד כלכלית ולנגוס בכוחה של האימפריה. מכבי ת"א צריכה בנייה מחדש והפייר פליי הפיננסי לא יקל עליה את המשימה. מכבי חיפה בונה ומפרקת ולא בהצלחה כבר שבע שנים. לכן רגע, ברקת מתחרה בעצמה. על פניו נראה שהיא יכולה להחתים כל שחקן שהיא רוצה.
אם וכאשר תזכה באר שבע באליפות שלישית ברציפות, יגיע הזמן לדבר על השושלת של ברק בכר. שימו לב להתעצמות ההדרגתית והשיטתית. באליפות הראשונה, באר שבע הייתה קבוצה חזקה שהבשילה כדי להתמודד עם השליט הנוכחי ויכלה לו. באליפות השנייה, ב"ש חזקה יותר התגברה על מכבי ת"א חזקה פחות, ללא ערן זהבי ואצטדיון ביתי, בדרך לזכייה בהפרש דו ספרתי ולמרות משבר ענק בסיבוב השני. באליפות השלישית המסתמנת, מכבי ת"א חוסלה עד רמת פרידה מהאיש שבנה אותה על ידי קבוצה שבעה עם שלל בעיות וסיפורים. האליפות הייתה על הרצפה, אף אחד פשוט לא מספיק טוב כדי לקחת אותה.
אגב, אל תתנו לעניין היחסי להטעות. ב"ש עלתה למקום הראשון בסיום במחזור ה-13 ומאז רק ארבע פעמים ב-19 משחקים איבדה את ההובלה בסיום מחזור. היא נמצאת עם 73.9 אחוזי הצלחה ואם תנצח עד תום העונה תשווה את כמות הנקודות שהייתה לה באליפות הראשונה. כלומר, דווקא כשזה נראה קשה ומקרטע, כשבאר שבע סבלה ונאבקה וכבשה פחות וספגה יותר וניצחה לפעמים עם כדורגל מגעיל, היא הוכיחה עוד יותר את העליונות המוחלטת שלה. מרשימה או לא, ב"ש עוד תגיע קרוב למספרים של השנתיים האחרונות תוך שהיא רק הרחיבה את הפער.
זו תהיה אליפות בלי שחקן עונה, בלי מלך שערים, בלי וירטואוז דומיננטי. זוכרים את ההרכב ממשחק האליפות ב-2016? רק שלושה שחקנים שפתחו בו הם היום שחקני סגל משמעותיים – וואקמה, אוגו ומליקסון. ב"ש עברה העונה בלי שמישהו שם לב הליך חילופי דורות, התמודדה עם טראומת אירופה, סיפור ברדה, פרשת צדק, נפלה בזרים, שפכה ארגזים על שחקני רכש וכמה שבועות של ריכוז במאני טיים הספיקו לה כדי ללחוץ טיפה על הדוושה, לראות את היריבות קורסות תחת הלחץ ולסגור עניין.
שחקני כדורגל בארץ אוהבים להשתמש בקלישאת "המשחק הבא", רק שבמציאות לפעמים כולנו אוהבים להסתכל אחורה וקדימה, לנתח מה היה, מה היה אם ומה יהיה אם, מאשר לעצור רגע ולחשוב על מה שקורה עכשיו. אז בהשוואה לעבר, ב"ש נראית פחות טוב. ובמחשבה לעתיד, ב"ש כבר הכינה את עצמה העונה גם ליום שאחרי הכוכבים, וחוץ מזה, היא גם ככה יכולה לקנות מה שבא לה. אבל עכשיו, ברגע זה, למרות כל הבעיות והקשיים, מדובר בקבוצה הכי דומיננטית שהייתה פה מאז בית"ר של גאידמק.
קרויף. מכבי ת"א חוסלה עד רמת פרידה מהאיש שבנה אותה (דני מרון)
2. יש משהו משקר בעונה הזאת. הנה באה מכבי נתניה, צעירה וחצופה, ודוהרת בצמרת עם כדורגל אטרקטיבי ושחקנים אלמוניים. הנה בא אלי טביב ומהיציע מנווט קבוצה שהכל הולך לה. הנה ניר קלינגר והזרים המדהימים שהביא עומד מרוצה מעצמו על הקווים ויורה עוד משפט לפנתיאון. והנה מצד שני, ההולנדים ריסקו את יענקל'ה ובמכבי ת"א זה בכלל נראה כמו איבוד שליטה אחד גדול. מרגישים את זה? רומנטיקה באוויר. ריחות של שינוי. כסף זה לא הכל בחיים. אז זהו שלא. הכל בולשיט.
ישראלים אוהבים אנדרדוג. כשמשהו הופך למונופול, הם סולדים ממנו ומחפשים את החדש. יותר נכון את השונה. ב"ש נכנסה באופן טבעי לתפקיד המאמי הלאומית כי הסיפור שלה תאם כמה קלישאות אנדרדוג בואך דוד מול גוליית. ניצחון הדרום על תל אביב, ניצחון הישראלים על הזרים, ניצחון האישה על הגבר, 40 שנה במדבר ואפשר גם להמשיך. שלוש שנים אחרי, ב"ש היא המיינסטרים. סגורה, קצת מתנשאת אפילו, דורסנית וכוחנית בהתנהלות שלה בשוק ההעברות. אלונה ברקת, וולטר ווייט הישראלית, מנהלת כאן את העניינים כמו הבוס הגדול. ובאופן טבעי, יש מי שמחכה בפינה.
אבל אלטרנטיבה? נו באמת. אייל סגל אמר בתחילת העונה בראיון לספורט1 ש"בתפיסת העולם, אנחנו רוצים לשמור על כל השחקנים". בראייה שלו כאוהד, נתניה היא מקום אופטימלי והוא לא מוכן למכור בתוך ישראל אלא אם תגיע הצעה שתמנע ממנו לישון בלילה. רק שבינתיים, ניקו אולסק מסרב לחתום על חוזה חדש, ערן לוי עושה פוזות בשידור חי וזוהי רק ההתחלה. הגדולות יפשטו על הסגל של נתניה וימנעו מסגל לישון בקיץ. נתניה מזכירה קצת את ק"ש שגידלה דור מוכשר, לקחה תואר מדהים ובפרק זמן של כמה שנים מכרה את כולם.
סגל. בקרוב יבין מה ששרצקי הבין לפניו (דני מרון)
איזי שרצקי הבין מה שסגל יבין בקרוב – אם אתה לא משלם כמו הגדולות, אתה לא יכול לבוא בטענות לשחקנים שרוצים להתקדם. המבחן של סגל יהיה לעשות מה ששרצקי לא הצליח – להחזיק בנתניה עתודה שתשאיר אותה במקום בו היא נמצאת עכשיו לאורך זמן וללא קשר לעזיבת שחקן כזה או אחר. נתניה מנוהלת נהדר והמדיניות שלה נכונה, מתאימה ל-DNA ולתקציב, אבל כרגע אין שום אינדיקציה שהיא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן על מציאות, ילדים, התלהבות ובלי ערן לוי ודיא סבע.
טביב אפילו לא מנסה לתת פייט. הלימיט הכלכלי שלו ברור והכל מסתכם אצלו בכסף. הוא לא רואה אף אחד מעבר לתרומה פר משכורת. הוא לא יהיה חלק מהמשחק וימשיך לבנות את עצמו על המדוכאים. בזכות הקהל, בית"ר היא בית הבראה אדיר ומקום נפלא להוציא מקסימום פוטנציאל ולשקם שחקנים. כל עוד אתה בסטטוס של אסיר תודה, מצבך טוב. ברגע שצברת כוח, מעמד ודרישות כספיות, מבחינת המועדון אתה רשאי להמשיך הלאה. כך בית"ר יכולה להגיע מקסימום לתואר נקודתי בעונה בה הגדולות חלשות. לא יותר. עזבו כיף, גולים ורומנטיקה, בית"ר השנה לא הביאה שום בשורה לעתיד הכדורגל הישראלי מעבר להבלטת האיכויות האישיות והמנהיגותיות של שחקנים בודדים כמו ורד, שכטר, עזרא וכחילה.
שושלות בכדורגל הישראלי נפלו רק כשמישהו הכניע אותן בכוחו או שקרה משהו אובייקטיבי שהוביל לנפילתן. בא שחר והפיל את רובי שפירא, ואז בא גאידמק, השתלט על הליגה ונעלם, עד שהגיע גולדהאר ועכשיו תור אלונה. וכל עוד אלונה כאן, קובעת רף וסטנדרטים, נכנסת אול אין בשוק ההעברות כמי שלא רואה בעיניים, שושלת הפועל ב"ש תמשיך לשלוט.
3. בסופו של דבר, שני דברים משמעותיים הובילו את ב"ש למשחק עונה בטדי כשהיא בפלוס חמש: קור רוח במאני טיים וניהול סגל. הטריו ברקת, רחמים ובכר יודע להיות אכזר וקשוח מול שחקנים סוררים, אבל ב"ש תמיד ידעה, למשל עם ברדה ובוזגלו ואפילו ראדי לאחרונה, לא לשחק משחקי אגו ברגע האמת. בית"ר שיחקה עם שכטר – השחקן הכי טוב שלה שהחזיק אותה לאורך כל העונה – וקיבלה אותו קר בזמן הכי גרוע של העונה מבחינתה.
זה ההבדל. כשבכר שולף ממעמקים את אוחנה ומקבל אותו מוכן, את וואקמה שחוזר ממנוחה ומבקיע צמד בנתניה, אפילו את קואנקה, זריהן וקבהא כבלם. בית"ר דווקא התמודדה יפה העונה עם הפציעות של ורד, ז'אורז'יניו והייסטר ועם העזיבה של בניון, אבל ברגע הכי קריטי, כשאי אפשר להפסיד, היא נכנעה במשחק בו היו לה בסך הכל שני שחקנים חסרים – כי אף אחד לא דאג לשמור על המחליפים שלהם מוכנים. לזה קוראים מחדל של אליפות.
מה דעתך על הכתבה?