הרבה התרגשות הציפה אותי בימים האחרונים לקראת ההגעה לרוסיה. שנים שאפתי להגיע למונדיאל, אם לא כשחקן, אז אפילו כאדם פרטי. העובדה שאני מגיע כפרשן ואזכה לחוות את המונדיאל מקרוב היא לא פחות מהגשמת חלום של ילד קטן מנתניה. התמזל מזלי, והמשחק הראשון שלי היה איראן מרוקו, אולי אחד המשחקים שמסביר מדוע מונדיאל הוא אירוע גדול בהרבה מאשר תחרות כדורגל בין 32 קבוצות.
רחובות סנקט פטרסבורג (כן, כך צריך לאיית את השם של העיר המופלאה הזו) מלאים באוהדים מכל המדינות, כשרובם מן הסתם איראנים ומרוקאים. האווירה ידידותית ומלאת חיוכים. ביום חמישי, אחרי ביקור ראשון באצטדיון היפה במונדיאל, המכונה החללית ומכיל 80,000 מקומות, יצאנו להסתובב במרכז העיר. התיישבנו בבית קפה שמשקיף לאזור האוהדים השוקק חיים. לידנו ישבו זוג בחורים צעירים שפנו אלינו ושאלו לגבי התגים שנשאנו על צווארנו. לפי המבטא שלהם היה לנו די ברור מהיכן הגיעו ואיזו נבחרת הם מעודדים.
באופן מפתיע או לא (תלוי את מי שואלים), הם שמחו לשמוע שאנחנו מישראל והחלה להתפתח שיחה ידידותית. הם סיפרו לנו על האהבה הגדולה שלהם לכדורגל, על קבוצתם האהודה פרספוליס, הפופולריות העצומה של הכדורגל באיראן, על המצב בטהרן והעובדה שהנסיעה למונדיאל, היקרה בין כה וכה, הפכה ליקרה בהרבה בעקבות ביטול הסכם הגרעין ע"י נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מה שגרם לפיחות משמעותי במטבע. השיא של השיחה הגיע כשהם סיפרו שהם התלהבו מקהל של קבוצה אחת בישראל, שמשחקת בצהוב שחור. אני, באקט של פרובינציאליות עירונית, חשבתי שמדובר במכבי נתניה, אך לא כך הדבר. אלא ביתר "חרוסלם". מי האמין, שמכל אוהדי העולם, דווקא איראנים יכירו ויתלהבו מהאוהדים של בית"ר ירושלים.
המרוקאים התחילו את המשחק מצוין. עשרה מ-11 השחקנים שפתחו בהרכב של הרב רנאר נולדו במדינות אירופאיות (ארבעה בהולנד, ארבעה בצרפת, שניים בספרד) ולמרות זאת ההתרגשות והמחויבות לנבחרת הורגשו היטב. קיירוש המנוסה, הגיב יפה לפתיחה החזקה של מרוקו, כשהביא עזרה מהמרכז על אמרבאט שעשה לו צרות בדקות הראשונות באגף שמאל של ההגנה. האיראנים סגרו את נתיבי המסירה לזייך, כשזה ניסה לקבל כדורים בכיסים שליד הקשר האחורי, אבראהימי (הפתעת המשחק מבחינתי, משחק מצוין של הקשר שמשחק באסתגלל מטהרן), וכך הוציאו את העוקץ ממשחק ההתקפה המרוקאי. שני המאכזבים הגדולים של המשחק היו זייך מחד וג'האנבחש מאידך, שלא הצליחו להראות את היכולות הנפלאות שאפיינו אותם העונה בליגה ההולנדית.
עומיד אבראהימי. בינתיים הפתעת הטורניר (AFP)
המחצית השנייה נפתחה בקצב נמוך שהתאים לאיראנים. רנאר לא ביצע שינויים טקטיים כשהיה ברור שהמשחק תקוע, איחר בחילופים (המון דיונים על הספסל עם העוזרים שלו, ובסוף נענש בגדול בדקה ה-95 כשספג משער עצמי של המחליף בוהאדוז, אחרי מצב נייח שנגרם ע"י המחליף השני, סופיאן אמרבאט. האיראנים חגגו את השער בטירוף. כל הספסל שלהם פרץ לתוך המגרש כשהם לא יודעים את נפשם מרוב אושר. מבחינת המרוקאים, השער היה מכת מוות לאספירציות שלהם להעפיל לשמינית הגמר והתגובות של השחקנים והספסל היו בהתאם.
שיחת היום (או הימים האחרונים), הייתה כמובן פיטורי ז'ולן לופטגי מנבחרת ספרד, מעשה שאין לו אח ורע, ודאי מבחינת נבחרת שמועמדת ללכת עד הסוף ונמצאת ברצף נפלא של 20 משחקים ללא הפסד. בגלל שהנושא הזה נטחן מכל עבר, רק אציין שאני חושב שלנשיא ההתאחדות הספרדית החדש, לואיס רוביאלס, לא היו הרבה ברירות והוא נהג נכון. בטוחני שאם לופטגי היה מעדכן את מעסיקיו בזמן אמת על הפנייה מריאל ולא חמש דקות לפני החתימה, היינו במצב אחר לחלוטין. מצד אחד, אני מבין לליבו של לופטגי, שקיבל הצעה שכמעט בלתי אפשרי לסרב לה מהמועדון הגדול בעולם, המועדון שבו גדל, חונך והוא מחובר אליו בכל נימי נפשו. הוא גם רצה להוכיח שהוא יכול להצליח ברמה הקבוצתית, אחרי שנה וחצי קצת פחות מוצלחות פורטו (לא לקח אליפות אבל הגיע לרבע גמר הצ'מפיונס), אבל הדרך, אוי הדרך. הרי רק ב-22 במאי הוא האריך את חוזהו בנבחרת עד ל 2020 וכרך את עתידו עם רוביאלס ועתיד נבחרת ספרד.
האמון בין לופטגי למעסיקיו התנפץ לרסיסים ולכן ההחלטה התקבלה. זה בהחלט זעזוע, אבל אם יש נבחרת אחת בעולם שיכולה להכיל זעזוע כזה היא ספרד. נבחרת שמשחקת באותה סיסטמה בכל השנתונים. שהשחקנים שלה מיומנים, מנוסים ועברו כבר הכל במסגרות השונות. גם המינוי של היירו, שהוא מתוך המערכת ודמות נערצת כקפטן נבחרת לשעבר ואלברט סלאדס, שמאמן את הנבחרת הצעירה והגיע עמה לגמר אליפות אירופה (סאול, אסנסיו וקפה היו חלק מהנבחרת) הינו נכון. בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, המהלך הזה ימדד במבחן הזמן והתוצאה.
לופטגי. לא יכול היה לסרב להצעה מהמועדון בו גדל (AFP)
כל אלו, הפכו את המשחק בין פורטוגל לספרד, שמראש סומן כאחד המשחקים המסקרנים של שלב הבתים, למסקרן שבעתיים והמשחק ענה על כל הציפיות ומעבר לכך. קצב גבוה, רגעים של עונג ספרדי בהנעת הכדור, איכות טכנית יוצאת דופן ואדם אחד, ספק מכונה, שזהר מעל כולם. נדמה שהכל כבר נכתב על כריסטיאנו רונאלדו, ובאופן כלשהו, הוא מצליח להוסיף כל פעם עוד פרק מופלא לביוגרפיה שלו. 94% דיוק במסירה (35 מסירות, כמות יפה לחלוץ, במיוחד מול ספרד שהחזיקה בכדור 66% מהזמן), ניצחון בחמישה קרבות אוויר (מול ראמוס ופיקה, מהטובים בעולם בתחום), סחט ארבע עבירות, בעט ארבע בעיטות, שלוש למסגרת והבקיע שלוש פעמים.
די להסתכל על ההכנה שלו לכדור החופשי המכריע, ספירת הצעדים, הריכוז, זווית הגוף בעת פגיעת הרגל בכדור באופן מושלם, שכל זה נעשה ברגעים הכי מלחיצים במשחק, בכדי להבין כמה אנחנו ברי מזל לצפות בפלא הזה בימינו. הספרדים מנגד, הוכיחו שהשיטה שלהם חזקה מכל מאמן, לפחות כרגע, והם עדיין הנבחרת עם רצף אי ההפסדים הארוך בעולם. עוד נקודת אור מבחינתם, לראשונה אחרי שני מונדיאלים, הם לא פתחו מונדיאל בהפסד, הנה עוד סיבה קטנה לאופטימיות מבחינתם.
היומיים הראשונים רק פתחו את התיאבון. דרמות גדולות, חמישה שערים בתוספת זמן מתוכם שלושה מכריעים, הרבה שמחה באוויר וארגון נהדר. רק שימשיך ככה.
מה דעתך על הכתבה?