יום חילופי הדורות: אמבפה הראה שיש חיים אחרי מסי ורונאלדו

משחק שמינית הגמר בין צרפת לארגנטינה סומן מראש כמסקרן ביותר מכל מפגשי שמינית הגמר והקאמבק ההירואי של ליאו מסי, מרקוס רוחו וארגנטינה נגד ניגריה רק העצים את התחושה. מפגש בין שתי אלופות עולם לשעבר – נבחרת אחת עם השחקן הטוב בעולם (יחד עם כריסטיאנו רונאלדו למי שמתעקש) וקהל אוהדים אדיר שרודף אחרי הנבחרת שלו לכל מקום, מול נבחרת עם איכות שחקנים יוצאת דופן בכל עמדה שכל דבר מלבד חזרה עם הגביע לשאנז אליזה יהווה אכזבה ענקית.

ארגנטינה עלתה למשחק חדורת אמונה על גלי חגיגות השער של רוחו. סמפאולי ביצע שינוי אחד בהרכב, כשבחר להציב את כריסטיאן פאבון המוכשר מבוקה ג'וניורס בכנף ימין, כשמסי מתופקד כשחקן חופשי או יש שיגידו, חלוץ מדומה. מי שאיבד את מקומו בהרכב היה גונסאלו היגוואין, שלא בלט מול ניגריה. צרפת מנגד, עלתה בהרכב זהה להרכב שניצח את פרו במשחק השני של שלב הבתים, כשבלז מאטווידי מתופקד בצד שמאל של הקישור. מבחינה התקפית, זה השאיר את קו האורך בלעדית ליציאות של לוקה הרננדז, מבחינה הגנתית, מאטווידי היה זה שקיבל את מסי כשזה יצא לקבל את הכדורים באגף ימין ויחד עם אנגולו קאנטה, ניסו למנוע ממנו את החדירות המפורסמות שלו מימין למרכז לכיוון רגל שמאל הדומיננטית שלו.

המשחק התפתח בצורה מדהימה. האווירה באצטדיון הייתה מצמררת, הקצב היה גבוה, קיבלנו מהפכים, רכבת הרים רגשית, שערים נפלאים – בנז'מן פבאר, שבכל הקריירה הקצרה שלו הבקיע שני שערים, כבש שער קריטי בביצוע עוצר נשימה, והופעה יוצאת דופן של כוכב העל הבא של הכדורגל העולמי. יהיה מיותר מצדי לנסות לנתח את המשחק הזה בצורה שגרתית, אז אנסה להתמקד בשני שחקנים שלטעמי הם סיפור המשחק (ויסלחו לי קאנטה, הרננדז ופבאר הנפלאים שלא בחרתי בהם).

הראשון, הוא הבנימין שבחבורה, קיליאן אמבפה. רק ב- 20 בדצמבר הוא יחליף קידומת ל-2, ומזמן סומן כדבר הבא. באמתחתו כבר שתי אליפויות צרפת (באליפות עם מונאקו, כשהיה בן 18, הבקיע 15 שערים ובישל 11, מספרים הזויים לילד בגילו), אליפות אירופה לנוער וחצי גמר ליגת אלופות עם מונאקו (6 שערים). אבל מה שאמבפה עשה, בבמה הגדולה מכולן, הלחוצה מכולן, עם הציפיות שגדולים ממנו קרסו תחתן, ייזכר בדברי הימים של הכדורגל. כשהמשחק התחיל בהיסוס, אמבפה לקח את הכדור, ביטל שלושה שחקנים וסחט עבירה שממנה גריזמן בעט למשקוף.

אמבפה. הופעה שתיזכר בדברי הימים של הכדורגל (Gettyimages)

חלפו דקות ספורות, ואמבפה קיבל כדור 40 מטרים מהשער הצרפתי, דהר קדימה, כשהקשרים הארגנטינאים מסתכלים עליו בורח בעיניים כלות ומרקוס רוחו מכשיל אותו ברחבה. מבצע שהזכיר את המבצעים של רונאלדו הברזילאי מהעונה המדהימה שלו בברצלונה (95/96, אתם מוזמנים לחפש ביוטיוב). במחצית השנייה אמבפה הוסיף עוד שני שערים, אחד בשמאל אחרי השתלטות מהירה, שינוי קצב וסיום מהיר ואחד בימין, לא באלימות, עם הרבה שכל וחדות אחרי התקפה נפלאה של הצרפתים שהתחילה ברגליים של הוגו לוריס. אמבפה סיים את המשחק עם שבעה דריבלים מוצלחים ב 100% הצלחה, שתי בעיטות, שני שערים והכשלה לפנדל. למספר 10 הצרפתי יש עוד דרך ארוכה כדי להשתוות למספרי 10 הגדולים של צרפת בעבר (פלאטיני וזידאן) ו-ודאי למספר 10 ששיחק מנגד, אבל אתמול, על הבמה הגדולה מכולן, הוא הראה שיש חיים אחרי מסי ורונאלדו, וחיים טובים.

מנגד, עמד ליאו מסי. האיש שעיניים של אומה שלמה ופנאטית לכדורגל נשואות אליו. האיש שהצל הכבד של מראדונה, שאת החולצה שלו הוא ירש בנבחרת, מרחף מעליו. מסי שבברצלונה שבר כל שיא אפשרי, ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו להוריד את הקוף מהגב ולנסות להפוך לגיבור לאומי נצחי, כמו שמראדונה וקמפס עשו בזכיות הקודמות של ארגנטינה. מסי, שבארבעה מונדיאלים לא הבקיע בשלבי הנוקאאוט (בדומה ליריבו הגדול רונאלדו שגם הודח אתמול), הוא שחקן על, אבל הוא לא מראדונה. מסי ניזון מסדר, מראדונה מבלאגן.

רונאלדו הברזילאי. היורש הגיע דווקא מצרפת? (Gettyimages)

מסי משחק בברצלונה, שם הוא גדל וחונך, שם הוא מכיר את השיטה בעיניים עצומות, שם כולם עובדים בשבילו והוא מקבל את הכדורים מהר ובאזורים המסוכנים. בנבחרת הוא נאלץ לרדת לאחור ולהתחיל את ההתקפות. מראדונה כשל בברצלונה המסודרת, חגג בנאפולי האמוציונלית והצליח לקחת נבחרת מוגבלת ולוחמת עד לגביע. מסי לא פחות מוכשר ממראדונה ו-ודאי עקבי (ויציב) ממנו בהרבה, אבל אין לו את האישיות של מראדונה. מראדונה לא סופר אף אחד, הוא קולני, צבעוני, נהנה מכאוס ועל פיו ישק דבר. ב-82 זה שלח אותו הביתה בבושת פנים עם כרטיס אדום מול ברזיל, ב- 86 זה הביא גביע עולם לארגנטינה.

מסי הוא לא כזה. הוא קוסם עם הכדור, עושה דברים שאיש לפניו לא עשה, ודאי לא בעקביות כזו, אבל הוא לא יכול לסחוב לבדו את הנבחרת. נבחרת עם מאמן שלכאורה איבד מסמכותו, עם הגנה בעייתית (רק שחקן הגנה אחד ברמה עולמית), וקישור בינוני מינוס, כשהקשר המוביל, מסצ'ארנו, שיחק 86% ממשחקיו בשמונה שנותיו בברצלונה כבלם ואין לו כבר את המהירות והעוצמות להיות קשר אחורי מוביל של נבחרת מובילה. היה עצוב לראות את מסי בסיום המשחק. את חוסר האונים על פניו. גם הוא ידע שחבריו והוא נתנו הכל, אבל הם נכנעו לנבחרת שעדיפה עליהם בכל פרמטר. הוא גם ידע, שההזדמנות הגדולה שלו הייתה בברזיל 2014 והיא כנראה לא תחזור.

מסי. ידע שההזדמנות הגדולה מברזיל 2014 לא תחזור (AFP)

יהיה מעניין לראות האם מסי, ירים ידיים ויודיע שוב על פרישה מהנבחרת או ינסה בכל זאת למשוך לקראת המונדיאל הבא שבו יהיה בן 35. לדעתי, לאור העובדה שהנבחרת מבוגרת (גיל ממוצע 29.7) ודור העתיד לא נראה מזהיר כרגע, האופציה הראשונה יותר ריאלית. אם כך יהיה, יכול להיות שזה המונדיאל האחרון של שני גדולי הדור, מסי ורונאלדו, וזה רק סמלי ששניהם סיימו אותו באותו תאריך, 30 ביוני 2018.