בב"ש, תמיד תחשוש למעמדך: המסר הבעייתי מפרשת חיימוב

בן שהר מדגים יותר טוב מכל שחקן אחר מה המשמעות בלהיות שחקן רכש של הפועל באר שבע. בשלוש עונות מלאות, שכולן כידוע הסתיימו עם אליפות, שהר הבקיע 34 שערי ליגה ב-85 משחקים או אם תרצו שער ליגה כל 141 דקות. לנתון הזה צריך להוסיף עוד 15 שערים בכל המסגרות. ב"ש מעריכה את שהר ולכן החתימה אותו לחמש שנים ושדרגה את חוזהו. מצד שני, כל קיץ צריך שהר להתמודד עם גל חדש של שחקני רכש שמגיעים לחזק את החלק הקדמי.

"כמובן שאני צריך להיות יותר אהוד. לא קל להוכיח את עצמי כל פעם מחדש כי כל שנה יביאו חלוצים חדשים ותמיד יכתירו אותם בהתחלה כאלה שהולכים להוביל", אמר שהר בראיון לספורט1 רגע לפני חגיגות האליפות. המשמעות ברורה או לכל הפחות זה המסר המשתמע מהדברים: בב"ש, לא משנה כמה טוב תהיה, כמה תוכיח את עצמך, תמיד אתה צריך לחשוש למעמדך. בכל חלון ההעברות יכול לבוא לך מישהו על הראש ולהזיז אותך הצדה ברוטציה.

תגידו 'אלו הם חייו של כדורגלן' – צודקים. תגידו 'זכותו של מועדון להתנהל כראות עיניו בנושא רכש' – צודקים. תגידו 'בכדורגל, כבר מזמן אין לאף אחד סנטימנטים או רחמים. זה ביזנס נטו. עסק דינמי שמתגלגל ונע קדימה כל הזמן' – וואלה, גם זה נכון. אבל צריך לחשוב על המסר שעובר לשחקנים. שהר בחר איכשהו לשרוד את זה. לפחות זמנית. מאור בוזגלו לא היה מוכן להשלים עם זה, אובידיו הובאן ומהראן ראדי לא נלחמו בזה ועכשיו תורו של גיא חיימוב. האיש שבזמנו הובא בעצמו על הראש של שוער מצליח, הוזז לטובת עוד החלטה קרה.

חיימוב מרגיש פגוע, מאוכזב ונבגד. לאחד כמוהו, טיפוס יותר אמוציונלי, פתוח ומחובר לרשתות החברתיות, קשה יותר להסתיר רגשות. הצד שלו מובן, אבל גם הצד השני. כל הדיבורים על קארמה ועל קללת חואן פאבלו לא רלוונטיים. כל ההתעסקות בתחושת צדק או בטעם שנשאר בפה מההחלטה לא מעניינת. בשורה התחתונה, אתה חייב לשאול את עצמך: האם לקבוצה מותר לקבל כל החלטה מקצועית – דורסנית ככל שתהיה? ואם כן, האם שחקן שמגיע לשחק בקבוצה כזאת צריך לקחת סיכון שיום אחד זה יקרה גם לו? כנראה שכן.

חיימוב. קשה לו להסתיר רגשות (דני מרון)

באר שבע לא שונה בהתנהלות שלה ממועדונים גדולים אחרים בעולם. קחו את ריאל מדריד לדוגמה. שם יש מעמדות ברורים, ולא משנה כמה שחקן יתרום, יהיה לו קשה לנפץ את תקרת הזכוכית. שחקני רכש בכירים ומצליחים כמו גארת' בייל או קארים בנזמה חטפו מהקהל ומהתקשורת בכל מיני משברון. קיילור נבאס עמד בשער בהצלחה במשך ארבע שנים, אבל כל קיץ שמע מחדש שמביאים לו מחליף. גם בב"ש יש תקרת זכוכית. למשל, בעיני הקהל, בן שהר לא יהיה מאור מליקסון. כלומר, אוהבים אותו, מעודדים אותו, תומכים בו, אבל אם יום אחד יבוא "שם", הכל יכול להתהפך. תשאלו את בוזגלו.

כך נוצרת התחושה ש(כמעט) כל שחקן בב"ש הוא בר חילוף כשתגיע הזדמנות עסקית להחליף – וזו הבעיה האמיתית מסיפור חיימוב. בפברואר, כתבתי על ההתנהלות הכוחנית של ב"ש בחלון ההעברות. "בבאר שבע, מסתבר, עסוקים ברכש כל השנה. בודקים, מבררים, מדברים, שומרים על קשר ואז לוחצים… יש לה תרחישים לכל סיטואציה, רשימות של זרים, רשימות של ישראלים שמתקרבים לסוף חוזה ומעקב אחרי צעירים מקומיים. המנטרה ברורה: אסור להיתפס לא מוכנים, אסור לאבד אף אחד, שחקן שאצלנו לא נמצא במכבי ת"א או במילים אחרות, כל האמצעים (גם הכלכליים) כשרים".

בכר וברקת. כל האמצעים (גם הכלכליים) כשרים (מאיר אבן חיים)

ב"ש רודפת כל הזמן אחרי הדבר הבא. כל הזמן רוצה להשתדרג. בשוק המקומי, כמובן, אין לה מתחרים. מי שטוב – מקבל הצעה, יעלה כמה שיעלה. אבל אז נכנס המשך המשפט לפעולה – קודם נביא את הבן אדם, אחר כך נראה מה נעשה איתו. ניב זריהן, למשל, פתח ב-14 משחקי ליגה בעונה וחצי מאז הגיע לב"ש, מוחמד גאדיר פתח בשישה בשנתיים וחצי, מרואן קבהא בשבעה בעונה, גיא מלמד בחמישה ודור אלו ב-15. מבחינת חלקם, צריך להוסיף למשוואה פציעות, אבל בכל זאת יש פה נקודה מעניינת. ב"ש קונה שחקנים בכירים גם למעמקי הרוטציה ולפעמים לא נותנת להם צ'אנס ממשי. משהו בסגנון המשפט המפורסם של דייויד פדרמן "נבנה קבוצה עם 12 שחקני יורוליג".

קבוצה כמו באר שבע ששואפת לקחת ארבעה תארים מקומיים ולהעפיל לשלב בתים אירופי מגיעה לפלוס מינוס 60 משחקים בעונה. היא צריכה סגל רחב, בכיר, עם אופציות. היא צריכה לחשוב על העתיד וצריכה להרחיק את היריבות שלה ממנה. הכל טוב ויפה. אבל, הפורמט הנוכחי יוצר קרקע פורייה לממורמרים. אותם ממורמרים כמובן לא יכולים להרים את הראש, כי הקהל לא יערער על סמכות מקבלי ההחלטות. מי שמתמרמר בקול, סופו שיהפוך לאויב ודגמאות לא חסר. כך שחקנים צריכים להשלים עם המציאות הבאר שבעית החדשה. התחושה שמתקבלת היא שאם אתה שחקן טוב, האלופה תעשה הכל כדי שתהיה אצלה. וכשתגיע אליה, קח בחשבון שכבר מחפשים לך מחליף.