היחס המועדף שקיבלה ליווה אותה באליפות הראשונה והשנייה והשלישית, אבל הוא הסתיים. בלי שום קשר לבאר שבע, עד שלוש אליפויות רצופות זו שליטה, היא מתקבלת על הדעת. מעבר לשלוש אליפויות זו כבר דורסנות שמקימה התנגדויות. זה דבר ידוע – קבוצות גדולות, הגמוניות, הן בדרך כלל קבוצות שנואות. הן חיות עם זה מצוין, כי יש להן הקהל שלהן, אין להן שום צורך לרצות קהלים אחרים, להיות נאהבות ומקובלות על הכלל. אני חושב שאלונה ברקת מסכימה עם זה.
הקהל שלה שפוט שלה. הקולות שברקת שומעת לא באים ממנו אלא מקהילת הכדורגל שמסביב ולפיהם שלוש אליפויות עלו לבאר שבע לראש. היא הפכה אטומה, שחצנית, יהירה, קרה, בזבזנית, חומסת, מנשלת, משתמשת וזורקת. זו באר שבע שעד לפני שלושה חודשים תוארה והוכרה כקבוצה הכי חכמה, הכי מקצועית והכי הישגית בכדורגל הישראלי, שמונהגת על ידי אישה פילנתרופית ובעלת מוטיבציה של מטפלת סיעודית. אני רק מזכיר כאן את התוויות שהודבקו לבאר שבע ולברקת עצמה. על בסיס זה באר שבע הייתה יקירת הקהילה, ואלה הן התוויות שרודפות אותה עכשיו. עברו רק שלושה חודשים והיא כבר לא.
אם נשתיק לרגע את רעשי הרקע, אז באר שבע גדלה. היא נפרדה מממדיה הקודמים ולכן גם ממעמדה הקודם. היא נוהגת כמו קבוצה גדולה, הישגית ובעלת אמצעים, שיש לה יעדים ומטרות מעבר להיותה יקירתה של קהילת הכדורגל שסובבת אותה. היא נוהגת כפי שמקובל בתחום לגבי קבוצה גדולה ממועדון גדול שמגיעה אל סוף דרכה. הפעולות שראשיה מבצעים נעשות מתוך הכרה במצב שבו הקבוצה שלהם נמצאת והם מחויבים לספק פתרונות.
באר שבע בראשית דרכה החדשה נתפסה כמו קריית שמונה, קבוצת פריפריה צנועה שבאה ודופקת את הגדולות ומביישת אותן. אבל קריית שמונה מעולם לא שאפה להתפתח מעבר למה שהיא נועדה להיות. באר שבע כן. אם כך, טוב יעשו ראשיה אם יתעלמו מהשיט שנשפך עליהם ויעשו את שלהם, כי את זה הם יודעים לעשות הכי טוב, כפי שכבר הוכח. את הקבוצה הזאת, שמגיעה לסוף דרכה, הם בנו באותן הדרכים, כל מה שהם עשו אז הם עושים עכשיו, רק שעכשיו הם נמצאים במקום הרבה יותר גבוה והם שואפים להגיע למקום עוד יותר גבוה, מה שמייתר גם את גיא חיימוב.
ברק בכר. יידרשו לקבוצה כמה שנים טובות כדי לבנות את השושלת הבאה שלה (דני מרון)
עד כמה שידוע לי, כל המועדונים הגדולים, בכל מקום, בכל ענף, מכירים בכך: הם מעמידים הרבה יותר קבוצות סתמיות שמייצגות אותם מאשר קבוצות גדולות. האוהדים שלהם מעבירים את ימיהם בציפייה לקבוצה הגדולה שתיבנה במועדון, ועד שזו תיבנה הם חווים תסכולים מכל מיני קבוצות שמוצעות להם ושלא הולכות לשום מקום. המון כסף נשפך, מאמנים באים והולכים, שחקנים נרכשים ומושלכים מיד. זה קורה יום–יום בכל מקום ובכל ענף. כמה שנים האוהדים של יונייטד מחכים לקבוצה הגדולה הבאה שהמועדון יעמיד? וכמה שנים מחכים לזה האוהדים של מכבי חיפה? ואלה של הלייקרס? קבוצות גדולות הן חד–פעמיות. לא ניתן לייצר אותן באופן מיידי, אין להן מתכון. וכשהן עומדות על רגליהן סוף–סוף, מתברר שתוחלת החיים שלהן היא בין שלוש לחמש שנים. אחריהן הקבוצה הגדולה מגיעה לסיום דרכה ומתחילים לבנות את הקבוצה שאחריה. בתפר הזה בדיוק באר שבע נמצאת.
הקבוצה שהביאה לבאר שבע שלוש אליפויות רצופות מגיעה לכלל מיצוי. כל המועדונים הגדולים, כל אוהדיהם, מכירים את השלב הזה. זה שלב שבו אתה עדיין רואה לנגד את עיניך את אותם שמות שרק לפני שנה, שנתיים ושלוש נראו כך ועכשיו הם נראים אחרת לגמרי. אתה זוכר את מה שהם עשו רק לפני כמה חודשים ועכשיו זה נעלם. קשה קצת להיפרד מהזיכרונות, ממי שהם היו עד לא מכבר, ואיך זה יכול להיות שכבר הם נגמרו. אבל מהצד האחר רואים את זה על המגרש. הם כבר לא מי שהיו, אלה לא אותן האיכויות. הם הולכים ונגמרים, יש עוד ניצוצות מפעם לפעם שמנפחים ציפיות, אבל זה כבר לא יקרה. לא עם הקבוצה הזאת.
ברצלונה נאחזת בשיניה בשרידי הקבוצה הגדולה שפפ בנה רק מפני החשש להתחיל לבנות את הכל מחדש. היא מקווה שתצליח לסחוט עוד קצת מאלה שבנו את השושלת האחרונה שמסיימת את דרכה, היא תעשה הכל כדי לא להיקלע לתקופה הארורה הזאת של בנייה מחדש. ומי יודע כמה שנים יעברו עד שברצלונה תידרש סוף–סוף להיפרד ממסי. כי עד עכשיו היא נפרדה רק מהסביבה שלו.
גם לברצלונה ייקח זמן להתאושש אחרי שהוא יעזוב. ליאו מסי (AFP)
באר שבע, על אף המחאות, פועלת כפי שמקובל לגבי קבוצה במעמדה. כך נבנות קבוצות במועדונים גדולים ושולטים שיש להם אמצעים. יעלה מה שיעלה ובסוף זה יקרה. היא משתמשת באמצעיה, במוניטין שלה, יש לה אפשרויות, היא יכולה לבחור, לנסות את זה ואת ההוא, עד שתמצא בדיוק את מה שהיא מחפשת. כל מה שבאר שבע רכשה וקנתה וקונה ועוד תקנה, אלה הם חומרי גלם שמהם ראשיה מקווים להתקין את הקבוצה הגדולה הבאה שלהם.
בתהליך הבנייה הזה נוצרת פסולת שאותה מקובל לפנות. במקרה של הקבוצות הגדולות, אלה הם חומרי הגלם שלא נמצא להם שימוש. ניסו אותם וזה לא הצליח. זה נתון ידוע שבעלי קבוצות ומאמנים מזכירים פעם אחר פעם – הטמעה של שחקנים חדשים בקבוצה גדולה שיש לה ציפיות מעצמה מצליחה בפחות מ–50% מהמקרים. זה תקף לגבי זרים ולגבי המקומיים. כשאומרים "פגעו בזר" מתכוונים בדיוק לזה. לא הביאו, "פגעו", כי על פי רוב לא פוגעים ומנסים עד שבסוף פוגעים.
לקהילה נגרמה עוגמת נפש. זו איננה יקירתה. היא ציפתה לדפוסי התנהגות שונים, אבל באר שבע כבר לא שם כדי לספק את הציפיות. היא פועלת במנותק מהתדמיות שהומצאו עבורה. ברקת היא נשיאה של מועדון גדול ופועלת כמו שנשיאי מועדונים גדולים פועלים. באר שבע היא לא האנדרדוגית מהפריפריה שהקהילה כל כך הוקירה. היא לא האלטרנטיבה למפלצת שגולדהאר הקים במכבי. באר שבע סיימה את תפקידה כאלטרנטיבה, עכשיו היא הקבוצה שאותה צריך לנצח. ראשיה, אני מתרשם, לא מתכוונים להיתקע במקום שבו הם נמצאים. הם רוצים הלאה, להמשיך לגדול ולהתפתח ותוך כדי כך הם שוכחים את נימוסיהם הטובים מעת לעת.
אוהדי הפועל באר שבע. אוהבים ותומכים (דני מרון)
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבאר שבע זה אובדן האליפות. אוהדי מכבי, היריבה הגדולה שלה, יכולים להעיד שזה לא אסון כל כך גדול. מכבי שומרת על פאסון גם כשהיא מתחת לבאר שבע. היא נוכחת, היא מאיימת, מכבי לא מתבזה. גם היא נמצאת בתהליכי בנייה של הקבוצה הגדולה הבאה שלה, זו שאחרי זהבי, וגם אצלה זה נמשך כבר כמה שנים. זה צפוי שיקרה גם לבאר שבע יום אחד, אולי כבר השנה. היא תודח. יידרשו לה כמה שנים טובות כדי לבנות את השושלת הבאה שלה, שתיבנה על ידי אלה שבנו את הנוכחית. בדיוק אותם אנשים, הם לא השתנו, לבם לא גבה, הם עושים את מה שמוטל עליהם במועדון שהם עצמם הקימו. כל מה שמסביב זה רעשי רקע.
מה דעתך על הכתבה?