שוב זה קרה לאלישע לוי, כמו בנבחרת ובגמר הגביע. שוב הוא שטיח

אלישע לוי נכנס לכדורגל דרך הקבוצות הקטנות. הוא שיחק רק בקבוצה גדולה אחת, מכבי חיפה, אבל אז היא עוד הייתה קטנה. חיפה הביאה אותו מבית שאן ומינתה אותו לקפטן. זה העיד על גודלה. הוא שיחק שם שנה אחת ועבר למכבי פתח תקווה – היא הייתה קטנה מחיפה בהרבה גם אז, אבל גדולה מבית שאן. איך שאלישע עזב את חיפה היא לקחה אליפות, ברגע אחד הפכה לקבוצה גדולה, כאילו רק אלישע מנע ממנה להיות כזאת. זה רק צירוף מקרים, אבל מהזווית של אלישע ככה זה היה יכול להיראות. הוא סיים את הקריירה בבית שאן ופנה לאימון.

גם באימון אלישע לא התקרב לגדולות. הוא נועד לקטנות, זו הייתה ההתמחות שלו. עברו 20 שנה לפני שקיבל הכרה מקבוצה גדולה. הכי גדולה לקחה אותו – מכבי חיפה. אלישע סגר מעגל, הגיע לו. הוא לקח עם חיפה שתי אליפויות אבל זה לא שינה את תדמיתו כעובד מסור שלא תמיד משיג. האליפויות שלו בחיפה היו ה-11 וה-12 של המועדון בתוך 25 שנה. חיפה הייתה אז אלופה כמעט קבועה, היא לקחה אליפות כל שנה שנייה בממוצע, היו לה רצפים של שתיים ושלוש אליפויות. חיפה לקחה אליפויות עם כל מאמן, גם עם אלישע. היה לה רקורד של אלופה עוד לפני שאלישע הגיע, הוא שימר אותו, אבל זה לא דבק בו. אלישע לא זוהה עם אליפויות, לא לפני חיפה ולא אחריה. עם אלישע עולים ליגה, מעפילים לגמר גביע. עלייה והעפלה, זה כרטיס הביקור שלו, לא אליפויות, לא ליגת האלופות. מאלישע מקבלים עבודה, לא קפיצת מדרגה. אצלו אתה בידיים טובות, גם אם לא תגיע.

בין אלישע לוי לבין ברק בכר מפרידות 22 שנים. הם גדלו והתפתחו בתקופות שונות, אבל בסופו של דבר התחילו באותו מקום, בקבוצות הקטנות. בכר היה מגן ימני של הכח, הפועל פתח תקווה, קריית שמונה. שחקן מסייע, לא מכריע. מסור, תורם ואחראי, כמו אלישע בימיו. לא הפחיתו בערך שניהם, העריכו אותם כמו שהם.

"מאלישע מקבלים עבודה, לא קפיצת מדרגה". עם אלונה ברקת (מאיר אבן חיים)

קריית שמונה הייתה בחירה טבעית של בכר להתחיל בה, כעוזר מאמן של רן בן שמעון. כבר בשנה הראשונה שלו היה שותף לאליפות. בתוקף נסיבות שנוצרו הוא שימש מאמן ראשי כבר בתחילת השנה השנייה שלו. מאמן ראשי של האלופה. כל שנה הביא לה הישג: גביע, גמר גביע, סגנות. הוא קיבל את באר שבע שלוש שנים אחרי שהתחיל לאמן קבוצה בוגרת. באר שבע הזיזה את אלישע כדי לקלוט את בכר.

נקודת ההתחלה של אלישע ובכר דומה. מההיבט הזה היו להם את אותם סיכויים בחיים. כמו קורצקי, בן זקן ומימר היום. כשאלישע מסתכל על בכר הוא רואה בן דמותו, לא פריבילגי שקיצר את דרכו. אז איך אצלו זה הלך כל כך חלק וכל כך מהר. אם אלישע רוצה להבין איך, הוא צריך לחזור לרצף של בכר בקריית שמונה ולתת לו את הפרשנות שאלונה ברקת נתנה. היא ראתה אחד שמשיג, קודם כל משיג. לכן היא הזיזה את אלישע – שכדרכו עשה עבודה טובה – ומינתה את בכר.

זה צורב, זה לא משהו שאלישע יכול לשכוח. ומאז שמונה למאמן באר שבע, בכר זכה בעוד שלוש אליפויות. אם אלישע שם לב, בכר לא מסיים עונה בידיים ריקות מאז החל את דרכו. כל שנה הוא מביא משהו: אליפות, גביע, גמר גביע, סגנות. במונחים של אלישע בכר ילד, אבל יש לו כבר ארבע אליפויות ואף אחת מהן לא מובנת מאליה כפי שהיו האליפויות של אלישע במכבי חיפה.

כל שנה הוא מביא משהו. ברק בכר 

אלישע החזיק ברצף האימון הארוך בתולדות באר שבע – שלוש עונות – עד הגעתו של בכר. באר שבע הגדולה של טרנר נוצקה בווסרמיל בתקופתו. אוגו, הובאן, בוזגלו, מליקסון, ברדה – כולם הוחתמו בתקופתו. וואקמה היה סגור, הגעתו התעכבה מסיבות בירוקרטיות.

אלישע הציל את באר שבע מירידה, העמיד אותה על הרגליים והפך אותה לקבוצת צמרת. היא סיימה במקומות השני והשלישי, אבל לטרנר הוא לא זכה להגיע. כל מה שקרה לבאר שבע עד לטרנר קרה איתו, זה מה שזוכרים מתקופתו, בעיקר את אותו גמר גביע ארור, שהיה יכול לקרות רק לבאר שבע של וסרמיל ובשום אופן לא לבאר שבע של טרנר.

באר שבע של טרנר מזוהה עם בכר, שמץ מהגדולה שלה לא דבק באלישע. אני מתקשה להאמין שנוח לאלישע עם מה שקרה לבאר שבע אחרי שהועזב – כאילו רק הוא עיכב את הפריצה שלה – ועם הזיהוי שיש לברק בכר עם הישגי המועדון. אלישע יכול לחשוב על כל הדברים האלה כשהאוטובוס של הקבוצה הנוכחית שלו, מכבי פתח תקווה, פרק אותו בטרנר, פעם ראשונה שלו שם כמאמן של קבוצה יריבה.

אלישע היה יכול לצפות שהמשחק יתנהל אחרת. הוא היה יכול לחשוב איך הלוזונים שלו, הקטנים, הנחושים, החצופים, באים לטרנר ונותנים לאלופה משהו לחשוב עליו. אלישע העמיד קבוצות כאלה בעבר, היכולת שלו להצליח בקבוצות קטנות אף פעם לא הוטלה בספק, השאלות התעוררו ביחס לקבוצות הגדולות, אלה שיש להן שאיפות ותביעות.

ציפה שהמשחק יתנהל אחרת. אלישע לוי

אחרי חיפה אלישע חשב כבר שהסיפור הזה מאחוריו, והנה הוא שב ורודף אותו. באר שבע הייתה קבוצה קטנה מחיפה כשאלישע קיבל אותה, היא פרצה רק כשעזב ושוב הוא במעמד של מומחה לקטנות ומוגבל לגדולות, מה שקיבל חיזוק גם בתקופתו בנבחרת. בנסיבות האלה משחק גדול שלו עם הלוזונים בטרנר היה משחק לידיים שלו. הוא היה זקוק לזה.

באר שבע הייתה במצב אידיאלי לחבוט בה, במאמנה ובנשיאה ברקת, שתכף תעניק לו מגן הוקרה על פועלו במועדון, כראוי לעובד מסור ומוערך. אלישע היה מוותר עליו בשביל שנה אחת בטרנר, אבל האפשרות הזאת לא עמדה על הפרק. אם רק היה יכול להבהיר לשחקניו את החשיבות שיש למשחק הזה לגביו, באופן אישי וגם להם – מבחינתם זו הזדמנות להציג את עצמם בפני הקבוצה שתקנה אותם. ברקת היא לקוח פלטינום של הלוזונים.

התפתח משחק מוכר בסיטואציה שבה באר שבע נמצאת, משחק שקורה לקבוצות במצבה: רגע אחרי שהספידו אותה וביטלו אותה ונישלו אותה – היא מתפוצצת, כדי להזכיר מיהי. זו פעולה כמעט בלתי רצונית של קבוצות גדולות שמוטל בהן ספק. זה יוצא מהן בנסיבות כאלה. וההתפוצצות הזו הייתה זקוקה לשטיח כדי להלך עליו ולהציג את עצמה. אלישע היה השטיח. זה פשוט קרה לו. הוא נמצא במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. כמו בגמר גביע ההוא, כמו בנבחרת.

אלישע מקבל את הדין. פניו טובות אחרי התבוסה, הוא נראה שמח בחלקו, אסיר תודה על המעמד, על ההזדמנות שנקרתה בדרכו גם אם הוחמצה. באותו יום שבאר שבע הכירה בצורה מסודרת בתרומה שלו לגדולתה, אלישע היה יכול גם להבין למה הוא היה קצת קטן למידותיה.