שנים רבות מאד לא נהנינו מיכולתה של נבחרת הכדורגל, עד שסוף סוף הגיע הניצחון 1:2 על סקוטלנד, במסגרת ליגת האומות. אם להדגיש, הרי מאז משחק ההצגה הגדול שהעניק ב-1999 לישראל ניצחון 0:5 על אוסטריה, אינני זוכר מחצית שניה כה נפלאה, כפי שקיבלנו באצטדיון סמי עופר.
אחרי מחצית ראשונה חלשה, באו 45 דקות בהן הכל התחבר לנבחרת הלאומית. היא שיחקה בגישה התקפית נהדרת, וקיבלה את טאלב טוואטחה בשיאו. המגן השמאלי מצא עצמו פעם אחר פעם בעמדת הקיצוני, לעג למגן שניסה לשמור עליו, והיה בטוב במגרש. ההתקפות על השער הסקוטי לא פסקו – ובכדורגל גם המזל הטוב עמד פעמיים לצדינו. שכן סקוטלנד שיחקה בעשרה שחקנים החל מהדקה ה- 61, לאחר הרחקתו של הבלם ג'ון סוטאר, ואף הבקיעה בדקה ה-75 בזכות שער עצמי של קירן טירני.
הנבחרת מהאי הבריטי, תזכור להרבה זמן מופע את האיימים שלה, שהוא אולי מהגרועים בהיסטוריה הסקוטית. כיוון שכך, אני במקומו של המאמן אלכס מקליש, הייתי מתפטר מיד עם שריקת הסיום למשחק.
נבחרת ישראל הציגה יכולת שהזכירה את הניצחון 0:5 על אוסטריה (עיתון מעריב)
עכשיו השאלה הגדולה היא רק האם נבחרת ישראל תוכל לנצל את הרוח הגבית גם להמשך הדרך. המשחק מול אלבניה, ביום ראשון הקרוב, יהיה הזדמנות מצוינת לעשות זאת.בכדורגל, כמו בכל ענף ספורט, אין נחים על זרי הדפנה. כי החוכמה הגדולה היא כמובן לייצר המשכיות. מפני שהמשחק באצטדיון טרנר בבאר שבע, יהיה מול אלבניה, שאינה מהנבחרות הגדולות בעולם, זוהי עבור אנדי הרצוג ושחקניו, הזדמנות פז להוכיח שההצגה בחיפה לא הייתה בבחינת אירוע מיקרי.
כולנו מקווים, אפוא, שאכן נראה שוב את ישראל מפגינה את אותה איכות שהעניקה לה, ובצדק, כמו בניצחון על סקוטלנד.
מה דעתך על הכתבה?