עד לפני חודשיים מעמדה הציבורי של נבחרת ישראל היה כמעמדו של דואר ישראל. היא הוכרה כאזור אסון, חיבלה במעמדם של מאמנים ותקעה קריירות של שחקנים, אי אפשר היה לצאת טוב ממנה.
את הנבחרת שיצאה למשחק המכריע נגד סקוטלנד ליוותה תחושה של אופוריה. שלמה שרף, גס רוח ונרגן על פי רוב, החל לדבר על שחקניה כאילו היו נכדיו. צריך ללכת הרבה שנים אחורנית כדי למצוא נבחרת שייצגה את ישראל והקרינה כזו אופטימיות ותקווה, שנגעה ברבים כל כך, ללא קשר לזהות שחקניה: יהודים, ערבים, צ'רקסים, שחורים, לבנים – כל מי שחי כאן.
מה דעתך על הכתבה?