זוכרים את האופטימיות שהיתה כאן אחרי הגרלת מוקדמות יורו 2016? התמונה של אלי גוטמן מחייך בסיפוק כבר נכנסה לפנתיאון, אבל הוא ממש לא היה היחיד שהרגיש כי המשימה אפשרית. על סמך מה? כי קיבלנו את בוסניה מהדרג הראשון. בטורניר ההוא, בעקבות ההרחבה ל-24 משתתפות, קיבלו שתי נבחרות מכל בית כרטיס ישיר, והשלישית הלכה לפלייאוף. ואם אין לכאורה אף נבחרת עדיפה מראש, כגון ספרד או גרמניה, הרי שהסיכויים עולים מאוד כביכול.
האופטימיות הזהירה התחלפה באופוריה בלתי מרוסנת אחרי שלושה מחזורים בלבד. ישראל ניצחה בקפריסין ובאנדורה, ואז, ב-16 בנובמבר 2014, הביסה בחיפה את בוסניה 0:3. בכירי הפוליטיקאים היו אז ביציע, כי כולם רצו להיות שותפים לחוויה ולהצטלם כאשר הנבחרת שלנו מצליחה. בפועל, היה כדאי למתן מאוד את הציפיות משתי סיבות פשוטות.
ראשית, בוסניה אמנם היתה במשבר בתקופה המדוברת – ואף התייצבה בישראל עם סגל חסר – אבל שתי יריבות נוספות היו בקו עלייה ברור. בלגיה היתה אחת הנבחרות הטובות בעולם מבחינת איכות הסגל, וויילס שלא הוערכה כראוי חוותה שיפור עצום והרגישה בצדק שיש לה סיכוי נפלא לחולל היסטוריה ולהעפיל לטורניר גדול לראשונה מאז 1958.
אז הוולשים פירקו את ישראל 0:3 בחיפה במרץ 2015, וכל האוויר יצא מהבלון. למה? בגלל הסיבה השניה – ציפיות גבוהות ממש לא בריאות לנבחרות בסדר הגודל שלנו. לישראל אסור להפגין שאננות, סף השבירה המנטלי שלנו נמוך מאוד.
גם לאוהדים היה סף שבירה מנטלי נמוך. מאז הפיאסקו מול גארת' בייל וארון ראמזי, מקובל כאן ללעוג לנבחרת. היא הפכה לשק החבטות של הפרשנים והאוהדים, רמת העניין במשחקיה נמוכה וכל מי שלא מתיישר עם הגישה לפיה יש לנו נבחרת עלובה סופג בוז. הציפיות ברצפה ואפילו קמפיין לא רע בליגת האומות לא שיפר את המצב באופן משמעותי. אלא שכאן, בשילוב עם ההגרלה המעניינת במוקדמות יורו 2020, טמון הסיכוי האמיתי.
יש סיכוי. שחקני נבחרת ישראל חוגגים (אודי ציטיאט)
בהגרלה הזו קיבלנו אתמול את האופציות הנוחות ביותר משני הדרגים הראשונים בדמותן של פולין ואוסטריה. מובן מאליו כי שתיהן חזקות יותר בהשוואה לישראל, והחבורה בכחול-לבן תהיה האנדרדוג במפגשים מולן, אבל אלה יריבות שניתן עקרונית לנצח, בניגוד מוחלט לספרד ואיטליה במוקדמות המונדיאל האחרון. זאת ועוד: הן נמצאות, בערך כמו בוסניה במוקדמות יורו 2016, בתקופה של משבר.
הרי מה קרה לבוסנים? הם היו מאושרים עד הגג כאשר העפילו למונדיאל בברזיל, פיתחו ציפיות לא הגיוניות, נכשלו בשלב הבתים, החליפו את המאמן והתרסקו חברתית ומקצועית. למשחק המדובר בישראל הם הגיעו בשפל (וגם ללא הכוכב הגדול אדין דז'קו) – והתוצאה היתה בהתאם.
מצבם של הפולנים דומה. כמו הבוסנים ב-2014, הם נתפסו כסוס השחור הפוטנציאלי במונדיאל 2018. אחרי טורניר מוקדמות מרשים בכיכובו של רוברט לבנדובסקי, הם היו משוכנעים שאפשר לעלות בקלות יחסית מבית שכלל את סנגל, קולומביה ויפן – ומשם השמיים הם הגבול. הרי ביורו 2016 הם היו מצוינים, והודחו רק בחוסר מזל בפנדלים ברבע הגמר בידי פורטוגל.
ואולם, המאמן הנערץ אדם נבאלקה איבד במהרה את אהדת התקשורת במהלך הטורניר ברוסיה. המתיחות בין הכוכבים בחדר ההלבשה היתה בלתי נסבלת, חלק מהשחקנים (כמו הקשר האחורי החשוב גז'גוז' קריכוביאק) התייצבו לטורניר בכושר ירוד להחריד, והפיאסקו היה קולוסאלי – הפסד 2:0 מוצדק לסנגל ותבוסה 3:0 מוחצת בידי הקולומביאנים.
פולין היתה הנבחרת האירופית הראשונה שהודחה מתמטית מגביע העולם האחרון, והיא עדיין מלקקת את הפצעים. האוהדים מתוסכלים וכועסים, הפרשנים מתחילים לדבר על חילופי דורות, הכוכבים הבולטים סופגים אש, והמאמן החדש ייז'י בז'צ'ק חסר נסיון. לקשר מכבי חיפה לשעבר תפקידים בליגה הפולנית בלבד מאחוריו, ואפילו הם במועדונים צנועים יחסית. שני משחקי הבית בליגת האומות – נגד פורטוגל ואיטליה – הסתיימו בהפסדים. פולין ירדה לדרג ב' במפעל, ומצב הרוח הלאומי לא מזהיר בלשון המעטה.
אז כן, ברור כשמש שאין לישראל שחקנים ברמה של לבנדובסקי, ארקדיוש מיליק, פיוטר ז'לינסקי, אבל ביום נתון אפשר להתמודד מולם. במצב הנוכחי, סובלת פולין מחוליית הגנה לא מאוזנת וחורים בקישור האחורי. העיתונאים הפולנים איתם שוחחתי בתקופה האחרונה מביעים חשש ממשי מקריסה. גם הם מאושרים, באופן טבעי, מההגרלה, כי עדיף לקבל את ישראל בהשוואה לסרביה, טורקיה או אירלנד, אבל זה לא מבטיח להם דבר.
אוסטריה סובלת אף היא מתסמונת דומה. היא היתה אחד הלהיטים הגדולים במוקדמות יורו 2016, דרסה את הבית שלה ונחשבה על ידי פרשנים לא מעטים כסוס השחור של אליפות אירופה הקודמת. בפועל, הציפיות המוגזמות היו בעוכריה והפסד מביך להונגריה במשחקה הראשון בצרפת הוציא את כל האוויר מהמפרשים. מאז מנסים האוסטרים לאסוף את השברים, אבל הקפטן כריסטיאן פוקס פרש, ובסגל הנוכחי יש שני שחקנים בלבד ברמה הבינלאומית הגבוהה – דויד אלאבה הרב גוני מבאיירן מינכן ומרקו ארנטואוביץ' הלא צפוי מווסטהאם.
לא צפוי. כוכב נבחרת אוסטריה, מרקו ארנטואוביץ' (צילום: Gettyimages)
גם כאן ברור כשמש שהאוסטרים עדיפים על ישראל ביום טוב, אך אין להם הרבה ימים טובים בשנים האחרונות. הם איכזבו מאוד במוקדמות המונדיאל האחרון, בהן איבדו סיכוי להעפיל הרבה לפני המחזורים האחרונים. המאמן מרסל קולר, שהיה אחראי לנסיקה ולנפילה, עזב – ומחליפו פרנקו פודה הוא דמות אפרורית למדי.
פודה הועדף על פני אנדי הרצוג, והחלטת ההתאחדות צרמה מאוד למאמן ישראל הטרי. מבחינתו, הקרב מול המולדת יהיה יוקרתי מאוד. יש לו מה להוכיח, ואפשר אפילו להשתמש במונחים של נקמה ספורטיבית. המצב החריג הזה יכול בסיטואציה מסוימת לפעול לטובתנו, ויש גם יתרון לכך שאנחנו מארחים את האוסטרים כבר במחזור השני. במקרה של נצחון, היתרון המוראלי של הרצוג לקראת המפגש בווינה באוקטובר יהיה משמעותי.
אסור, כמובן, להתמקד בשתי הנבחרות מהדרגים הראשונים בלבד. גם סלובניה, מקדוניה ולטביה הן יריבות ראויות, אשר מסוגלות לנצח את ישראל. התסריט בו מסיימת הנבחרת של הרצוג במקום האחרון בבית אינו דמיוני – אם ניקלע למשבר, זה עלול לקרות. אלא שיש גם צד שני למטבע: סלובניה, מקדוניה ולטביה מסוכנות לכל יריבה. אין לנו יריבות נחותות כמו אנדורה, אשר מספקות באופן אוטומטי נקודות לכולן. משמעות הדבר: יותר תחרות, יותר מרחב לטעויות, מצידנו ומצד יריבותינו. נצחון על אנדורה בתחילת קמפיין מוקדמות יורו 2016 לא היה שווה כלום, כי גם וויילס ובוסניה ניצחו אותה. לנצחונות על לטביה ומקדוניה, אם וכאשר יושגו, יהיה משקל עצום.
לכן, יש לנו סיכוי טוב יותר בהשוואה למוקדמות יורו 2016. תשמרו על ציפיות נמוכות, כי זה בריא לנו מאוד. המומנטום השלילי של שתי היריבות הגדולות עשוי לשחק לטובתנו. הבית התחרותי עשוי לשחק לטובתנו. אם הכל יתחבר, והמומנטום החיובי שהתחיל לפתח הרצוג בליגת האומות יצבור תאוצה, החלום שלנו יכול להתגשם דווקא עכשיו.
מה דעתך על הכתבה?