צהוב חיוור: ניקולה וויצ'יץ' מגדיר עצמו כ"מכביסט". האומנם?

אפשר ללמוד הרבה על ניקולה וויצ'יץ' מהראיון שנתן לערוץ הספורט – מדבריו ומשפת הגוף שלו. וויצ'יץ' עושה שימוש תכוף במונח "מכביסט" כשהוא מגדיר את עצמו. הוא מתייחס לזה כאל נקודת מוצא, חשוב לו להדגיש זאת. מכאן אתה מבין: מכבי זה לא מקום העבודה שלו, זו המהות שלו. תקשיב לו, תתבונן בו, תראה בנאדם שבוי. ההזדהות שלו עם המועדון מוחלטת. המועדון לא יכול לבקש לעצמו יותר מוויצ'יץ'. מסירותו ונאמנותו מאפילות על התוצאות שהוא משיג. זה לא יכול להיות אחרת.


את הראיון עם וויצ'יץ' צריך לשים בקונטקסט הרחב שלו, הקונטקסט המכביסטי הכולל. הוא פרוש לפרטיו בספרו של אוהד גרינוולד "המועדון" (גילוי נאות: הח"מ ערך את הספר):


מעשה בכמה בחורים בראשית שנות ה–30 לחייהם ומרקע כלכלי נוח, שקבוצתם האהודה עמדה לפשוט רגל וכמעט חדלה מפעילות. העבירו ביניהם כובע, גייסו סכום שאפשר את המשך קיומה, בנו במו ידיהם חומה סביב המגרש הביתי שלהם – חורבת בלטות בלב העיר – כדי שיוכלו למכור כרטיסים, כי עד אז כולם הציצו דרך הגדרות. אנד טו מייק א לונג סטורי שורט, תוך עשר שנים הפכו את הקבוצה שלהם לאלופת אירופה. עשר שנים חלפו מאז העבירו את הכובע ביניהם, והם הכניסו את הפושטת רגל למועדון הסגור של אלופות אירופה. ובהמשך קיבעו שם את מעמדה והפכו אותה למונופוליסטית, דורסנית.



וויצ'יץ'. מדבר על אלה שקדמו לו (אודי ציטיאט)


זה סיפור מעשה שהבנאליה של החיים לא מספקת לו חומרים. אלה חומרים שאגדות נרקחות מהם. "המועדון" נוצר בידי אנשים טעונים באנרגיות של פנאטים שאף פעם לא עצרו ושאלו: "מה המחיר?". בכל מחיר זה המחיר. שמעון מזרחי נחשב לאידיאולוג הגדול של תפיסת החיים הזו, אבל היא לא הייתה מתממשת בלי שמלוק מחרובסקי ומוני פנאן. וויצ'יץ' מתעכב על שניהם, הוא מדבר עליהם כמנהלי קבוצה שקדמו לו, הוא נכנס כביכול לנעליהם אבל חוזר ומדגיש שהוא זה לא הם, רק הדבקות שלו בסיפור המכביסטי מחייבת אותו להתייחס אליהם: שמלוק ופנאן תחזקו, אפשרו את קיומם והבטיחו את המשכיותן של קבוצותיהם בכל מחיר. בלעדיהם מזרחי היה רק מעטפת.


קברנו את פנאן, קברנו את התקופה, וויצ'יץ' אומר. "בכל מחיר" כוסה בעפר. פנאן יצק את תוכני היומיום לגישה שמזרחי הגה וקידם ושהביאה אותה ממעמד של פושטת רגל לאלופת אירופה. שמלוק קדם לפנאן. שניהם תרגמו "בכל מחיר" לשפת חדר ההלבשה ולמגרש. שניהם אילפו דורות של שחקנים ש"כאן לא מפסידים משחק כדורסל. כאן מנצחים בכל מחיר". שמלוק היה לוקח אותם לצהריים בשישי אצל האמא שלו. מוני כבר נכנס לחדר ההלבשה עם מזוודות. "בכל מחיר" אומר שמכבי משיגה את מי שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, ואיך שהיא רוצה. היא לא כפופה להגבלות. זה יורד מלמעלה, מחלחל וזה עובד. מכבי השיגה בגישה ההיא הרבה יותר מכפי שהפנאטים היו רשאים לצפות לו בתחילת הדרך.



בשיא המשבר, האוהדים קראו לו להתפטר (אלבום פרטי)


בסיפור המעשה המכביסטי דיוויד פדרמן מציין שינוי גישה. פדרמן נכנס למכבי מהצד של הכסף. גם מהצד של הרוח, אבל רוחו מתונה ביחס לזו שנשבה ממזרחי, שמלוק ופנאן. פדרמן איש עסקים, לא פנאט. הוא הגיע, חיזק את מעמדו והשליט את העדפותיו כשהרוח כבר לא הספיקה, כשמכבי אולצה להפוך לעסק. לפדרמן יש מחיר. הוא מכביסט, אבל כזה שמתפשר עם החיים. הוא לא מזרחי. הוא שם ניצחון בפרופורציות, הוא יכול לחיות עם הפסד. אם מתאפשר להיות הכי טוב, הוא ילך עם זה, אבל לא בכל מחיר. מזרחי עוד בסביבה, וויצ'יץ' רואה אותו ביומיום, אבל ממזרחי נשארו רק המילים, הן הופכות למלמולים בחלוף הזמן. ב"בכל מחיר", ההגבלות שקבוצתו כבולה בהן לא היו נהוגות; וויצ'יץ' לא היה נשלח לטלוויזיה לחשוף את הקרביים של "המועדון". מזרחי, רק כדי לשרוד את זה, חייב להיזכר מעת לעת בשמלוק ובפנאן.


וויצ'יץ' מצא במכבי בית. זה מחמם את הלב. הוא רוצה לחזור לקרואטיה רק כדי להיקבר שם. מכבי מבחינתו היא התחנה הסופית, אין לו שאיפות מעבר לה. הסיפור שלו עד כדי כך נוגע שאתה שוכח לשם מה הוא כאן. פדרמן ובניו הוציאו אותו מספליט, לאחר שסיים לטפל בענייניה, להציל אותה מכליה ולהעבירה קטנה ומסודרת לעירייה. הוא הראה להם יכולות של מנהל מועדון מכל האספקטים – כלכליים ומקצועיים. הם הביאו אותו על סמך זה אבל בעיקר בגלל מי שהיה כשחקן, משום הישגיו, שיעור קומתו, המוניטין שלו. וויצ'יץ' היה השמנת של הכדורסל הקרואטי בימיו, והם לא רחוקים. הוא חבילת כדורסל שחייבת לעורר ציפיות, והנה אתה מקבל אותו בנעלי בית, יושב לפניך ומספר לך כמה טוב לו בחיים.



וויצ'יץ' עם מזרחי ועם המאמן שפוטר, ספאחיה (אודי ציטיאט)


הוא מוגדר מנהל ספורטיבי ושמח לפרט מה תפקידו ומה סמכויותיו: מנהל קבוצה שסוגר משאים ומתנים עם שחקנים. הוא מדגיש את עניין המשאים ומתנים, כי זה מה שנוסף לו והפך אותו ממנהל קבוצה – מה שגור שלף עשה לפניו כמחליפו של מוני פנאן – למה שהוא בפועל – מנהל ספורטיבי. יש לוויצ'יץ' הגדרת תפקיד, אבל אין לו סמכויות. הוא מעורב במה שהוא מעורב, הוא מייעץ, הוא מגיב לצרכים, הוא מופעל. הוא בשביל הארגון. הוא לא בוחר שחקנים – רק ממליץ, לא ממנה מאמנים – רק מביא מועמדים. אומרים לו: "סע, תביא, תסגור", והוא נוסע, מביא וסוגר. יש דברים שמעל לראשו, דברים שעובד מסור בארגון שיודע את מקומו לא נוהג להתערב בהם. אלה החלטות בעלים, הוא כאן בשביל הבעלים, והבעלים מרוצים ממנו. זה וויצ'יץ' כפי שהוא תופס את עצמו כמנהל ספורטיבי במכבי.


וויצ'יץ' לא מורח. שואלים אותו והוא עונה: אין, אי אפשר, ההם כבר לקחו, זה לא הצליח, זה שכבר הלכו לסגור איתו התאבד רגע לפני שחתם, ולא מצאנו ולא הספקנו והחוק הרוסי. אלה סיפורים שב"בכל מחיר" לא היית שומע. הם רק מטיחים בך את המעשה המכביסטי מפעם. וויצ'יץ' רק מעביר את הסיפור המכביסטי משם לכאן, מאז להיום. חבוב, אלה החיים. זו גישה ששורדים איתה, לא מגיעים לפיינל פור, בטח לא למעמד הגמר, בטח לא מביאים גביע. לפי התפיסה הזאת, מילאנו 2014 היה פרכוס אחרון של שריר בלתי רצוני, רגע לפני שהכל נגמר.



דייויד פדרמן. תחתיו, המועדון נמנה על השורדים באירופה (עדי אבישי) 


מכבי תחת פדרמן ובניו ובניהולו המקצועי של וויצ'יץ' נמנית עם המועדונים השורדים באירופה. שום גדולה אין בה ולא מסביבה. היא נעדרת שאיפות. אפשר לזהות שאיפות בבסקוניה ובז'לגיריס, לא במכבי. מכבי לא רוצה להיות יותר ממה שהיא. פעם ניצחון שלה על צסק"א בחוץ, נגד כל הנסיבות והסיכויים, היה מתדלק אתוס. היום זה עוד ניצחון של קבוצת יורוליג רכה על פייבוריטית ברורה. בכל מחזור יורוליג יש ניצחונות כאלה. היורוליג במתכונת החדשה נותן לנובאדיס הזדמנות הוגנת.