מורשת פרגוסון: רוחו של סר אלכס שוב מרחפת בתיאטרון החלומות

חמש וחצי שנים אחרי שסר אלכס אמר שלום, הגיעה סוף סוף הפעם הראשונה שבה הנהלת מנצ'סטר יונייטד שמה את המפתחות – גם אם זמנית, למשך חצי עונה – בידיים של שחקן שגדל תחת פרגוסון. כל כך הרבה שמות רצו את הצ'אנס הזה, ורוב השמות היו ויהיו תמיד מזוהים יותר עם המועדון כשחקני עבר. אבל הכל, מסתבר, עניין של עיתוי.

הראשונים לצאת לשוק המאמנים מבין שחקני העבר היו סטיב ברוס ומארק יוז. הם עדיין מאמני כדורגל, כל אחד מתבוסס בבינוניותו שלו, ושניהם יושבים היום בבית ומחכים לעבודה חדשה אחרי שפוטרו לאחרונה – יוז מסאות'המפטון וברוס מאסטון וילה. שניהם היו מנהיגים ביונייטד הראשונה של פרגי, זו שזכתה בגביע האנגלי ובגביע המחזיקות האירופי, ואחר כך החלה את שושלת האליפויות של שנות ה-90. שניהם פשוט לא מצליחים לתפוס את הרף העליון. אולי הם קיבלו קבוצות שאיתן קשה להצליח. ואולי זה באמת אף פעם לא היה זה.

גם רוי קין, שבא אחריהם, לא הצליח כמאמן, ובעצם היום הוא כבר מעדיף לא לעסוק בכך. מדובר באחד השחקנים הכי כריזמטיים ששיחקו תחת פרגי, אולי האיש הכי חזק בחדר ההלבשה של יונייטד הגדולה מודל הטרבל – ועדיין, זה לא עבד.

עניין של עיתוי? סולשיאר (Gettyimages)

צעירים ממנו, חכמים ממנו, ופוליטיקאים ממנו – אלו הם האחים נוויל. על אחד כמו גארי נוויל היית שם את הז'יטונים כדמות אפשרית להיות פעם מאמן מנצ'סטר יונייטד, אבל גם הוא פשוט לא עשה את הדרך הנכונה, ואחרי שלוש שנים כמאמן נבחרת אנגליה קיבל בקומבינה את ולנסיה, התרסק במהירות מדהימה והפך לפרשן (מצוין). אחיו פיל מאמן היום את נבחרת הנשים של אנגליה, אז לגביו הכל עוד אפשרי.

ויש את פול סקולס, שהיה פעמים רבות 'המאמן' של פרגוסון על הדשא. לקח לו זמן, ורק עכשיו הוא מעז לרדת אל הקווים כמאמן אולדהאם אתלטיק מהליגה הרביעית. הוא פוטנציאל עתידי, וכמו מקבילו פרנק למפארד (שמסומן מכל שחקני העבר האנגליים ללכת הכי גבוה) מתחיל מלמטה, ממש מלמטה.
כל אלה פשוט לא היו במקום הנכון בזמן הנכון. שמו של אחד שדווקא היה שם הוא ריאן גיגס, אבל הוא לא הצליח לפתח תדמית ראויה והוזז ע"י רוב אנשי המקצוע שהגיעו לאולד טראפורד כשמות גדולים. ארבעת המשחקים שקיבל אחרי פיטורי דיוויד מויס היו בשורה רגעית, אבל הגליייזרים היו בשנים האחרונות נעולים רק על שמות גדולים. בעצם, הם עדיין.

לפני חודש הגיע אולה גונאר סולשיאר לאולד טראפורד. דווקא הוא, מכל תינוקות פרגי, קיבל חצי עונה. צריך לדעת איפה להיות ומתי. לסולשיאר היה את זה כחלוץ ברחבה, ומסתבר שיש לו גם את החוש הנכון כשמדובר במקומות עבודה. אבל מעבר לזמן והמקום, צריך גם שתי תכונות נוספות: להיות מקצוען ולהיות בן אדם. כשכל זה מתחבר עם רעב עצור, תסכול חבוי, כשרון בסיסי, ולוח משחקים נכון – השמיים (כלומר – הטופ-4) הם הגבוה.

רוחו שוב מרחפת באולד טראפורד. סר אלכס פרגוסון (Gettyimages)

צריך כישרון לעיתוי כדי להיות הראשון מבין שחקני דור פרגי לקבל את המושכות, אבל צריך גם לדעת לקחת את ההזדמנות בידיים, וזה קרה בענק – ודווקא לו. הסופר-סאב, שחקן המשנה האולטימטיבי, הבייבי פייס, הבחור הנחמד הזה, הלא מנהיג – דווקא הוא מכולם.

סולשיאר הפך בחודש האחרון ממאמן זמני של חצי עונה לאחד שטוען למשרה קבועה. כבר עכשיו הוא נרשם בספרי ההיסטוריה של המועדון כמאמן עם הפתיחה הטובה ביותר – מעל מורו ורבו. אותו רב יושב ביציע ומתמוגג, לפעמים קם ומוחא כפיים. בתוך תוכו, גם סר אלכס יודע שרוח המועדון – רוחו שלו – חזרה לשלוט באולד טראפורד. סולשיאר הביא בדיוק את מה שכולם חיכו לו – אווירה של שמחה, של יצירתיות, של רוח צעירה. הוא שם במרכז שני שחקנים ונותן להם את המפתחות – ראשפורד בחוד (על חשבון לוקאקו, שכרגע לא יכול לפצות הגה, אבל זה עוד יגיע), ופוגבה בעמדה שהוא אוהב מתחת לחלוץ. בינתיים זה עובד, ויש גם הגנה שחזרה לאהוב את משחק ההגנה ושוער שהציג מול טוטנהאם את גרסתו למונח קאמבה.

אבל כל זה נקרא ניתוחים של בדיעבד. כשהכל עובד, כיף לחפש את הסיבות. המבחן של סולשיאר מתחיל עכשיו. המאני טיים שלו מתחיל הערב באצטדיון האמירויות. בחודש וחצי הקרוב מחכים ליונייטד 11 משחקים שיגדירו את דרכה ודרכו של הנורווגי. זה מתחיל במשחק חוץ סופר קשה בסיבוב הרביעי של הגביע מול ארסנל – קבוצה עם ביטחון גדול בבית – ומסתיים בדרבי ביתי מול סיטי בליגה באמצע מרץ. בדרך הוא יארח את קלופ וליברפול, ייסע שוב למשחק ליגה באמירויות וישחק פעמיים מול פ.ס.ז' בליגת האלופות. כך שלמרות שבעה ניצחונות מרשימים, כולל אחד בוומבלי, הדרך האמיתית מתחילה עכשיו. את הפער המשמעותי מהטופ-4 הוא כבר סגר, ואת הביטחון של שחקניו הוא כבר החזיר. עכשיו צריך לבדוק מה יונייטד הזו שלו שווה באמת.

כי סולשיאר יודע שהזיכרון האנושי קצר מאוד, ושמאמן – כל מאמן – הוא טוב כמו המשחק האחרון שלו. ואם במשחקים הקרובים השדים האדומים לא יעמדו במשימות הרבות, אף אחד לא יכתיר אותו למלך, אלא יחפשו לו מקום אחר. המבחן של מאמן כמוהו הוא יומיומי.

אבל בינתיים הוא כאן. לא גיגס, לא קין, לא מרק יוז, אלא האיש שכנגד כל הסיכויים הפך לראשון מבין צאצאי פרגוסון שעושה את זה על הבמה הגדולה. ואם יש מישהו שלא הייתם הולכים נגד סיכוייו לנצח, זה החלוץ הזה, האיש של המאני טיים. האיש שהגדיר טוב מכולם את המונח "פרגי טיים" בערב אחד לפני 20 שנה. עכשיו זה הזמן שלו.

חזרו לחייך. שחקני מנצ'סטר יונייטד (AFP)