יד השלושה: כך השתלטו נדאל, פדרר וג'וקוביץ' על הטניס העולמי

אין גמר גרנד סלאם צפוי מזה שמפגיש את נובאק ג'וקוביץ' ורפאל נדאל או את רוג'ר פדרר נגד אחד משניהם. פדרר ניצח בגרנד סלאם הראשון שלו בווימבלדון 2003. מאז ועד לגמר האחרון במלבורן, כולל, שוחקו 63 משחקי גמר. השלושה חילקו ביניהם 52 זכיות. נוסף להם, אנדי מארי זכה ב־3; ואברינקה ב־3; צ'יליץ', דל פוטרו, גאודיו, רודיק וסאפין ב־1. זו דריסת הרגל שהשלושה הותירו לכל היתר במשך 16 השנים האחרונות. והם לא הולכים לשום מקום. פדרר מבצע התאמות וכבר יחזור; נדאל יותיר את עצמותיו על המגרש; ג'וקוביץ' רק מתקרב לשיאו. כך זה נראה במלבורן.

מטס ווילאנדר ואיבן לנדל מוסמכים להעיד איזו דרך המשחק הזה עבר במהלך השנים. הם פרשו באמצע שנות ה־90 ומעורבים בו עד היום. ווילאנדר ליווה את הגמר במלבורן בפרשנות, הוא נחשב לבכיר פרשני הטניס. לנדל העניק את הגביע לזוכה, לג'וקוביץ'. לנדל נחשב מאמן מבוקש לטניסאים תקועים שמתקשים לעשות את הצעד האחרון. אנדי מארי שכר את שירותיו ולקח איתו שני גרנד סלאמים וזהב אולימפי. עכשיו זברב שכר את שירותיו.

לנדל ווילאנדר היו אלופים גדולים שניצחו במשחקים שלהם מהקו האחורי. כל אחד בדרכו. בינם לבין עצמם היו יריבים מושבעים. תקופותיהם חפפו. ווילאנדר לקח שבעה תארי גרנד סלאם מהקו האחורי, על כל סוגי המשטחים: רולאן גארוס על חמר, ארצות הברית על משטח קשה, את אליפות אוסטרליה הוא לקח פעמיים על דשא. את ווימבלדון הוא לא לקח, אבל דשא לא היה הבעיה של ווילאנדר. הוא כן היה הבעיה של לנדל שלקח שמונה תוארי גרנד סלאם, רק לא את ווימבלדון, משום שזה דשא.

פדרר. אחד משלושת השולטים בענף (gettyimages)

הקריירות שלהם נמשכו כ–15 שנה. לנדל, מבוגר מווילאנדר בארבע שנים, פרץ קודם אבל פרח אחר כך. ווילאנדר זכה בגראנד סלאם הראשון שלו, ברולאן גארוס, כשהיה בן 18. לנדל לקח את הראשון שלו, גם ברולאן גארוס, כשהיה בן 24. בשנות השיא שלהם הם נאבקו על תוארי גרנד סלאם מול מקנרו, אדברג, קונורס, בקר, קורייר, ברוגרה, אגסי וסמפראס. איתם הם התחרו על הגרנד סלאמים, והיו עוד. אגסי וסמפראס נמנו עם הדור האחרון שזכה לממש עצמו על המגרש לפני שפדרר, ג'וקוביץ' ונדאל השתלטו על הסצינה.

ווילאנדר ולנדל היו ממשיכיה של אסכולה חדשה יחסית שהתפתחה במשחק לפני שהם פרצו. כונן אותה מי שקדם להם מהקו האחורי, ביורן בורג. עד בורג, גדולי המשחק היו שחקנים התקפיים שיזמו וקיצרו נקודות, לא הגיבו. בין הגדולים שהענף הוקיר נמצא גם מקום לאומני החמר, אבל הם נחשבו לספציאליסטים. היה להם מעמד, הם הוכרו, אבל שחקני הקו האחורי לא היו האידיאה של הטניס – לא כך המשחק אמור להיות משוחק – עד שבורג הגיע וקבע שבמשחק הזה מנצחים מהקו האחורי – מי שמחזיר כדור אחד יותר, מי שנשאר לעמוד אחרון על רגליו. זה, כמובן, כשמפשטים את העניין, אבל כך בורג ניצח במשחקים שלו, גם על דשא. יתקיפו אותו הוא יעניש, לא יתקיפו הוא יתיש.

בורג כילה את יריביו, מנטלית, עוד לפני שהכדור הראשון נחבט, הוא המאיס עליהם את החיים עד שאמרו: די, מספיק, נו מאס. בורג נכנס לראש שלהם וחפר עד שרוקן אותם מיכולת התנגדות. מגיל 18 עד גיל 25 הוא לקח כך 11 גרנד סלאמים. אין לדעת כמה היה לוקח אם היה לו משך הקריירה של פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל. בגיל 25 בורג פרש. הוא חדל מפעילות ב–1981. בשנה האחרונה שלו הוא עוד שיחק בשלושה משחקי גמר גרנד סלאם. לקח את צרפת והפסיד את ווימבלדון וארצות הברית למקנרו. ב–82' הוא שיחק בטורניר אחד, ב–83' הודיע על פרישה.

ג'וקוביץ'. שליטה מוחלטת במלבורן (AFP)

בורג שלט בטניס בתקופתו באופן די דומה לזה שהשלושה שולטים בו בתקופתם. שליטה אבסולוטית עם הפרעות קלות אבל בעיקר זאת הייתה היראה שהטיל. הפרישה שלו הייתה אחת המוזרות בתולדות הספורט. אף אתלט בסדר גודל כזה לא פרש כך. ומכל ההסברים שניתנו לפרישתו עלתה מסקנה אחת – נמאס לו, הוא התיש את עצמו, כילה את כוחותיו הפיזיים והמנטליים. הטניס שלו, מהקו האחורי, עם כל העומס שהוא מטיל על הגוף והנשמה, גבה את המחיר שלו.

בורג הוא לא תזכורת רחוקה מתקופת האבן. הוא שיחק כבר על כסף גדול, היו חסויות, בורג היה רוק סטאר, לווה על ידי מאמנים ויועצים, תמיד מוקף פמליה, ראו אותו בטלוויזיה, בפרסומות, אבל לא היה סביבו אחד שירים אותו מהמצב שבו היה שרוי ויחזיר אותו למגרש. זה לא היה יכול לקרות, בטח שלא לפדרר, אבל גם לא לג'וקוביץ' ונדאל שעשויים מהחומרים שלו, ומנצחים במשחקים שלהם כמו שהוא ניצח בשלו, ומשלמים את אותו המחיר שהגוף והנשמה שלו שילמו.

בטקס חלוקת הגביעים ג'וקוביץ' ונדאל ייחדו פרק זמן לפציעות שמהן חזרו. של כל אחד בעצמו ושל האחר. הם דיברו על ההישרדות שלהם. זה הסביר את ההיעדרויות שלהם מהסבב לפרקי זמן אבל בעיקר הדגיש את משך הזמן שהם בסביבה.

נדאל. היה ונותר מלך החימר (AFP)

פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל עשויים מחומרים לא מתכלים. פדרר זה פלא אתלטי ואסתטי. מלא באיזונים פנימיים שמשמרים אותו ככזה. חובבי המשחק מדברים עליו כפי שחובבי ההוקי מדברים על ווין גרצקי, מישהו שבאמצעותו הם חווים טראנס רוחני שהוא הרבה מעבר לספורט. את ג'וקוביץ' ונדאל לא הגנטיקה עשתה, זה הייצור – רואים על שניהם את כמות העבודה שהושקעה. הדומיננטיות שלהם, משך הזמן של שליטתם וסגנון המשחק שלהם גובים מחיר. אין לשניהם את מה שווילאנדר מכנה "נקודות חופשיות" ומתכוון לנקודות קלות שמושגות על ידי שחקני ההתקפה הגדולים, אבל שניהם חוזרים, וכשהם חוזרים הם טובים יותר מכפי שהיו בטרם נפצעו, חלו, או אספו את עצמם ממשברים אישיים ונפשיים.

לא בכל הענפים זה קורה, ספק אם בטניס זה קרה, ששחקן גדול נעלם לתקופה ממושכת וחוזר טוב יותר מכפי שהיה. ועוד עושה זאת שוב ושוב. מקובל שכוכב עולה, מגיע לשיאו ודועך. כמו לנדל, כמו ווילאנדר, כמו כולם. אבל פדרר נראה גמור כמה וכמה פעמים במהלך הקריירה שלו ותמיד חזר. נדאל בילה בתיקונים בערך שליש מהקריירה שלו, וחזר. ג'וקוביץ' חזר בחודשים האחרונים מפציעה שהשביתה אותו לחצי שנה וקדמה לה קמילה ממושכת שנמשכה קרוב לשנה בשל משבר אישי שחווה, והוא חזר, גם מהמשבר, גם מהפציעה, טוב יותר מכפי שהיה. נדאל יעיד. הוא לא נתקל בכאלה פערי יכולת כפי שהתגלו בינו לבין ג'וקוביץ' בגמר במלבורן.

מארי. לא פרש, אך נשכח (AFP)

אנדי מארי עוד לא פרש וכבר נשכח. הוא היה היד הרביעית של השלושה בחצאי הגמר אבל לא באמת התחרה בהם. וואברינקה מקשט את תקופתם מעת לעת, צ'יליץ' מבטיח ומתפרק, דל פוטרו מבליח ונפצע. בסופו של דבר הטניס ב–16 השנים האחרונות זה שלושת אלה בצירופים שונים. אין עוד ענף ספורט שנשלט על ידי שלושה אינדיבידואלים במשך זמן כזה. זה מעיד בעיקר עליהם, כי הענף מגדל כישרונות, אלא שלא קורה איתם שום דבר כל עוד השלושה, או מי מהם, בסביבה. מיליון בני אדם עברו ביציעי מלבורן במהלך האליפות האחרונה, הם באו לראות אותם. שלושתם אחראים לכספים מזכויות שידור. כשהם יפרשו יום אחד, המספרים לא יהיו אותם מספרים. זה רק שלושתם, כל היתר בולגרים.