פברואר 2014. יממה אחרי הדרבי התל אביבי בכדורסל, "דלף" סרטון המוטיבציה המפורסם (והיעיל) בתולדות הספורט הישראלי. שמעון מזרחי רצה נקמה וביקש: "אם אתם מובילים ב-10, נסו להפוך את זה ל-20 ואם אתם מובילים ב-20, נסו להפוך את זה ל-30". השחקנים הפנימו, ביצעו וסיימו את אותו דרבי ב-58:90. בניגוד למזרחי, ולאדן איביץ' לא היה צריך העונה נאומים.
המבט המקפיא שלו הספיק כדי להמריץ גם את אחרון שחקני הספסל. אבל הערב (שני), מכבי ת"א עומדת בפני "אתגר מזרחי" משלה – ותנסה להגדיל את הפער מהאלופה היוצאת והשנייה בטבלה הפועל באר שבע ל-30 נקודות.
על הנייר, אפשר לטעון שהמשחק חשוב יותר לבאר שבע שנאבקת על כרטיס למוקדמות הליגה האירופית. בפועל, היריבות המתפתחת בין המועדונים הוכיחה שכל משחק ביניהן בנה את המשחק הבא אחריו, הרחיב או צמצם את הפער המקצועי והמנטלי, יצר אמונה אצל המנצחת ופחד אצל המפסידה. המספר 30 לא רק סמלי. נכון, שום דבר שיקרה עד תום העונה לא יפגע בעונה ההיסטורית של הצהובים, אבל שני המפגשים הישירים שנותרו – בנתניה ובמיוחד בטרנר – משמעותיים בכל הקשור ליחסי הכוחות בעונה הבאה.
היריבות נמשכת (דני מרון)
זו השנה השישית ליריבות. השנתיים הראשונות היו בסימן מכבי ת"א בשיא עוצמתה מול ב"ש המתעצמת הטרייה. האדומים ניצחו פעמיים 2:3 בווסרמיל, אבל לא היוו יריב ונכנעו תוך דקות בודדות במשחקי החוץ בבלומפילד. לשיאו הגיע הפער בגמר הגביע של 2015 עם ה-2:6 המהדהד. זה היה הפיק. נקודות המפנה עבור ב"ש הגיעה במשחק העונה השני של עונת 2015/16.
הפער המקצועי נסגר, אבל האדומים היו צריכים ניצחון שישים על זה חותמת. שער מוקדם של אליניב ברדה ועוד אחד של מאור מליקסון סידרו 1:2 ששבר את המחסום הפסיכולוגי של בלומפילד. משם, ב"ש ידעה לשחק על תוצאה פעמיים בפלייאוף בדרך לאליפות הראשונה שלה.
פיק העוצמה של ב"ש הגיע בעונת 2016/17, בה היא ניצחה בשלושה מארבעת משחקי העונה וגם חגגה אליפות רשמית בנתניה עם השער הדרמטי של ג'ון אוגו. אלא שדווקא המשחק הראשון בעונה שעברה קבע שפל חדש עבור הצהובים. ב"ש ניצחה בטרנר 1:2 והפגינה עליונות מוחלטת למרות ששיחקה מהדקה ה-21 ב-10 שחקנים. משם, העניינים החלו להתהפך. מכבי ת"א ניצחה בגמר גביע הטוטו, במשחק העונה השני והכי חשוב – הנחילה לב"ש את ההפסד הראשון בטרנר. המשחק ההוא סימן סופית את המהפך. מכבי ת"א שברה מחסום פסיכולוגי משלה.
באר שבע בשיא עוצמתה (דני מרון)
באותו ערב ב-12 במאי, הפועל ב"ש זכתה באליפות השלישית ברציפות, אבל בדיוק שם המהפך סיים את תהליך הבישול. "ניצחון בטרנר שווה הרבה מהבחינה שזו הפעם הראשונה. פסיכולוגי? אולי לבאר שבע שיידעו שאפשר לנצח פה", אמר אז דור פרץ שכבש את השער היחיד במשחק. "כואב ששיחקנו נגדם חמש פעמים וניצחנו בשלושה משחקים, אבל הפסדנו את המטרה הכי חשובה. כדורגל זה גלגל. מה שעולה יכול לרדת ומה שיורד יכול לעלות", המשיך ג'ורדי קרויף. במובן מסוים, הוא חזה את העתיד.
עכשיו אנחנו בפיק חדש, נקודת הזמן בה הפער בין המועדונים הוא הגדול ביותר בשש השנים האחרונות. צריך להדגיש, הקריסה המקצועית של ב"ש העונה לא קבעה את זהות האלופה אלא רק את הפער בנקודות. מכבי ת"א השנה היא מכונה בלתי ניתנת להכנעה והיכולת שלה לשמור על מתח בעונה בלי מתח מרשימה עד חסרת תקדים. הנה סתם לצורך ההשוואה, תראו מה קרה בשבועיים האחרונים לפריז סן ז'רמן ש"פספסה" שתי הזדמנויות לזכות רשמית באליפות או ליובנטוס שהפסידה משחק הכתרה ותיאלץ להמתין שבוע נוסף.
בעונה הזאת נכתב שמה של מכבי ת"א בהיסטוריה כאלופה המרשימה אי פעם. עכשיו, נותר לה רוצה להגדיל את גודל האותיות. המפגש הקודם בין השתיים היה לפני כמעט ארבעה חודשים והסתיים ב-0:3 חד צדדי ומהדהד שהגדיל את הפער ל-17. שני המשחקים שנותרו בפלייאוף לא ימעיטו מההישג, אבל הם כן יכולים להעצים אותו או לחלופין לשמש להפועל ב"ש כמשהו להיאחז בו לקראת העונה הבאה. מכבי ת"א תרצה עוד נוקאאוט ביתי, לראות הערב פער של 10 משחקים על פני הסגנית ובעיקר תשאף לעוד ניצחון בטרנר.
ב"ש? היא צריכה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת להתמודד. אגב, זה בדיוק מה שמכבי חיפה לא עשתה כשהתבטלה במשחק האליפות בנתניה לפני שבועיים.
העונה החל המהפך (דני מרון)
קרויף אולי לא יודה בזה, אבל בשלוש שנותיו הראשונות כמנהל ספורטיבי, הוא תמיד סבר שהאיום המרכזי על מכבי ת"א יכול לבוא ממכבי חיפה או מהפועל ת"א. לכן דאג לפקוח עין על מה שהן עושות ולערער אותן כשהייתה לו הזדמנות. הוא לא חזה את הפריצה של ב"ש, לא הסתכל לכיוונה ובכך עזר לה להתעצם ובסוף לגבור עליו. זו הייתה הטעות ההיסטורית שלו.
על הטעויות של ב"ש אפשר לכתוב סדרת כתבות וגם לסכם במשפט: מכבי ת"א ישבה לאלונה ברקת ושותפיה בראש עונה עונה, יום יום, שעה שעה. ב"ש ניסתה להיות מכבי ת"א וככל שהתחזקה, כך הפכה יותר ויותר גרידית. החמדנות וההתנהלות הפזרנית והאובססיבית בשוק ההעברות הביאו בסופו של דבר לקריסת מערכות טוטאלית.
להבדיל וגם כמובן מתוך הכרח הפייר פליי הפיננסי, מכבי ת"א בנתה את עצמה מחדש לפי הדרך שלה. כדי להתגבר על שש שנים עם דמות דומיננטית כקרויף שהיה אבי ההצלחות והכישלונות, הובא מאמן בעל אישיות. מבחינת ניהול סגל והשתלטות על אגו, איביץ' הוא הטוב ביותר שהיה פה. השילוב בין מאמן שהוא הכוכב ושחקנים עם זהות בנה מפלצת. איך ב"ש יכולה בעתיד להתמודד עם המפלצת? היא תצטרך למצוא מחדש את הקול שלה. אולי כדאי לברקת ושותפיה לדרך להיזכר איך מלכתחילה נבנתה הקבוצה שזכתה בשלוש אליפויות.
הקווים המנחים ברורים. ראשית, ברק בכר הוא הפתרון ולא הבעיה. שנית, ב"ש חסרה פנים וזהות והבעיה הזאת רק הולכת ומחמירה ככל שמליקסון מתבגר. לאדומים אין מספיק מושאלים או שחקני נוער שיכולים לעשות את ההבדל, לכן הם צריכים להתמקד בשחקנים שיוכלו להתחבר ל-DNA של המועדון. הנה דוגמה פופולרית: אלמוג כהן הבאר שבעי. הנה דוגמה לשחקן מוכשר, תקוע רעב: רועי קהת. והנה דוגמה שאוהדי באר שבע פחות יאהבו, אבל אולי אם יחשבו עליה קצת יבינו שהמציאות דורשת מחשבה מחוץ לקופסה: מאור בוזגלו.
המציאות של באר שבע דורשת חשיבה מחוץ לקופסה (דני מרון)
הנקודה השלישית והחשובה ביותר היא הפקת לקחים. בהיעדר מנהל ספורטיבי, ב"ש צריכה מבוגר אחראי. ברקת זזה הצדה, התרסקה בבחירות וחזרה פגועה, אבל עוד לפני הבחירות, הבעלים התנהלה בשוק ההעברות כמו ילד עם צ'ק פתוח בחנות צעצועים. העונה הזאת צריכה להבהיר לב"ש שלא כל שחקן ליגה טוב מתאים לעשות קפיצת מדרגה (במיוחד זרים), שלפעמים צריך להסתכל ולשמור על מה שיש בבית לפני שרצים להביא מבחוץ ושמה שמקולקל לא צריך תיקון.
ב"ש החדשה תצטרך לדלל עודפים ויש לה לא מעט, אחר כך להעצים ולהתבסס על השלד הקיים: ביטון, ביטון, אלחמיד, ויטור, ממן, אוחנה, זריהן, מליקסון וכמובן שהר – הדוגמה המושלמת לאיך לא מתנהגים לשחקן. מכאן, זה עניין של בחירה נכונה של זרים, תוספות מדויקות במקומות הנכונים, בניית סגל לא עצום שכולל גם צעירים שאפשר לשלב ובנוי על היררכיה תוך תשומת לב מיוחדת להתמודדות במוקדמות הליגה האירופית אם וכאשר.
ב"ש שאבה הרבה כוחות מהצלחה אירופית וזה בדיוק מה שהיא צריכה גם עכשיו – עוד זירה להראות שעדיין יש לה את זה. ועוד לפני אירופה, היא צריכה לפחות פעם אחת העונה להסתכל למכבי ת"א בעיניים ולא להשפיל מבט.
מה דעתך על הכתבה?