העונה של פריז סן ז'רמן התחילה עם 14 ניצחונות ליגה רצופים. היא תסתיים הערב (שישי ב-22:05) במשחק החוץ בריימס כשתואר האליפות כבר מזמן בכיסה, והיתרון בפסגה עצום, אך התחושות בבירה הצרפתית קשות ביותר. הפרויקט היוקרתי של הקטארים מתפרק לרסיסים לנגד עינינו, והקיץ צפוי להיות סוער מאוד. יהיה זה קיץ של מהפכה ושינויים כבירים. יהיה זה הזמן בו נדרשת מחשבה חדשנית לגבי אופיו של המועדון. בגרסתו הנוכחית, הוא סיים את דרכו.
קל לחוש את זה. רואים את זה בתוצאות העלובות על הדשא שהחלו בפיאסקו הקטסטרופלי מול מנצ'סטר יונייטד בשמינית גמר ליגת האלופות. ההפסד הביתי 3:1 בגומלין אחרי 0:2 באולד טראפורד היה כואב הרבה יותר מהתבוסה 6:1 מול ברצלונה בקאמפ נואו שנתיים קודם לכן. שם עמדה מול הפריזאים קבוצה אדירה. הפעם התייצבו מולם השדים האדומים בהרכב טלאים, אשר הגדירו בעצמם אפשרות לקאמבק כסוג של נס. ההכנה הטקטית והמנטלית של סן ז'רמן לקראת ההתמודדות הייתה עלובה בכל קנה מידה, והחדשות הרעות זרמו מכל הכיוונים. אביו של ניימאר, למשל, כמעט הלך מכות עם אריק קאנטונה ביציע. פ.ס.ז' הזכירה קרקס גם קודם לכן, אבל הפעם ההגדרה הפכה לרשמית. זה כבר לא ממש מועדון כדורגל אלא מופע ליצנות.
וכך זה המשיך. כדור השלג בלתי ניתן לעצירה. בתחילת אפריל הייתה זקוקה הקבוצה של תומאס טוכל לניצחון ביתי על שטרסבורג על מנת לחגוג אליפות. היא בקושי חילצה תיקו. שבוע לאחר מכן היא פורקה לגורמים באיצטדיונה של הסגנית ליל – 5:1, ההפסד הגבוה ביותר בליגה הצרפתית מאז שנת 2000. שלושה ימים מאוחר יותר היא שוב הפסידה, הפעם בנאנט. ורק בניסיון הרביעי איכשהו הזכייה הושלמה, אבל החגיגות היו קצרות מאוד, כי סן ז'רמן "הצליחה" להפסיד בגמר הגביע לראן.
הצליחו להפסיד את הגביע. שחקני פ.ס.ז' (Gettyimages)
והיא עשתה את זה בדרכה המיוחדת – הובילה 0:2 במחצית, נעלמה לחלוטין אחרי ההפסקה, סיימה במזל ב-2:2, ונכנעה בפנדלים בעוד ג'יגי' בופון בוהה במתרחש מהספסל. אחד הכוכבים הגדולים של ראן במעמד היה חאתם בן ארפה שנזרק בקיץ שעבר מסן ז'רמן, בה לא הורשה לשחק במשך יותר משנה, אך קיבל שכר עתק.
גם זו עדות לקרקס המתמשך, כי רוב הכותרות שסן ז'רמן עושה הן שערוריות. פעם ניימאר רב עם אדינסון קבאני על הזכות לבעוט פנדל, פעם ניימאר מכה אוהד ביציע, אמא של אדריאן ראביו לא מפסיקה להשמיץ את המועדון שצפוי לאבד את שחקן הבית המוכשר ביותר שלה ללא תמורה. ובגמר הגביע הצטרף לרשימה המפוקפקת אפילו קיליאן אמבפה. התיקול הפראי שלו על דמיאן דה סילבה היה אלים וחסר הצדקה באופן יוצא דופן. זו הייתה התנהגות של פרחח שכונתי, אשר נוגדת לחלוטין את התדמית שניסה החלוץ לייצר במהלך הקריירה. האם היה זה התסכול שפרץ החוצה? או אולי הוא אפילו ניסה להעביר מסר מוזר להנהלה על כך שמאס במצב העניינים הנוכחי במועדון.
אמבפה גם דאג לפתוח את עונת המלפפונים עוד לפני שהליגה הסתיימה. השמועות על מעברו האפשרי של ניימאר לריאל מדריד מתרוצצות כבר מזמן, אבל הברזילאי לפחות סתם את הפה. ילד הפלא הצרפתי הלך בדרך אחרת. בהתבטאות מחושבת ומתוכננת היטב, הוא הכריז: "זו נקודה חשובה מאוד בקריירה שלי. למדתי כאן המון, וזה הזמן לקחת על עצמי יותר אחריות. אני מקווה שזה יכול להיות בפריז סן ז'רמן, או אולי במקום אחר בפרויקט חדש". כך הוא זורק את האמת לבוסים דרך התקשורת – תנו לי יותר, או שאני עוזב.
תנו לי יותר, או שאני עוזב. קיליאן אמבפה (Gettyimages)
הסגנון של אמבפה אולי מפתיע, אבל ההחלטה לא צריכה להדהים איש. המועדון הזה הרג לחלוטין את הליגה, ולאחרונה אפילו דווח כי הוא שוקל להפוך את ליל – אחד המועדונים הטובים ביותר במדינה – לסוג של ספקית שחקנים. האתגרים בזירה המקומית נגמרו מזמן, ואפילו לא צריך מאמן כדי לקחת אליפות. בליגת האלופות הקבוצה מושפלת על בסיס שנתי, אבל המצב אפילו חמור יותר – צ'מפיונס ליג לבדה לא מספקת את הבמה הנדרשת לכוכבים מסוגם של אמבפה וניימאר על בסיס קבוע. מדובר במקסימום של 13 משחקים למי שעולה לגמר, והפריזאים אף פעם לא עולים לגמר. זה לא זה.
מאז ההשתלטות של הקטארים ב-2011 לא השכילה סן ז'רמן ליצור לעצמה זהות בשום היבט. היא לא מזוהה מספיק עם בירת צרפת, כי רוב שחקניה זרים, ושום תמונה של נוטרדאם על החולצות אחרי השריפה לא תשנה את המציאות. אין לה סגנון משלה, והמאמנים באים והולכים מבלי להותיר חותם כלשהו – אין שום קשר והמשכיות בין קרלו אנצ'לוטי, לורן בלאן, אונאי אמרי ותומאס טוכל.
הכוכבים חושבים אך ורק על עצמם. אין מדיניות רכש מוגדרת למעט ניסיון פראי להחתים את השחקנים היקרים ביותר, לזרוק אותם לאותו סגל ולקוות לטוב. השחקנים המוכשרים שנשארים לאורך זמן גוועים ונובלים. מרקו וראטי, שהיה אמור להיות אנדראה פירלו החדש, בקושי רלוונטי בתודעת האוהדים. לוקאס מורה נעלם לחלוטין מהרדאר לפני שברח לטוטנהאם, אותה העלה לגמר ליגת האלופות. פריז הפכה לבית קברות לכישרונות, גם אם הם זוכים בתואר הקבוע על בסיס שנתי.
המקריות זועקת לשמיים. יש אפשרות להחתים את בופון בגיל 40 ולהושיב אותו על הספסל? אין בעיה. טוכל ביקש להביא חלוץ בינוני מינוס בדמותו של אריק מקסים שופו-מוטינג, איתו עבד פעם במיינץ? אין בעיה. והרי שופו-מוטינג היה אחראי להחמצת העשור בצרפת כאשר עמד על קו השער ממש וגלגל את הכדור לעמוד במקום לתת לו להיכנס פנימה. האירוע הקומי הזה הוא עוד חלק מהקרקס, אשר הפך למרכיב מרכזי בתדמיתו של המועדון. אמרת סן ז'רמן – אמרת שערוריה.
בקיץ יכולים הקטארים לנסות לשים לזה קץ. לנקות את האורוות, למכור את השחקנים שלא רוצים להיות שם, להגדיר אסטרטגיה ארוכת טווח, להחתים מאמן שמתאים לאסטרטגיה זו, להביא שחקנים שמסוגלים לעבוד ביחד ולאפשר להם להתפתח מקצועית. על הדרך, סן ז'רמן חייבת לדאוג להחזרת התחרותיות לליגה. למשל, דיונים בחלוקה מחודשת של הכנסות מזכויות השידור יכולים להועיל לשם התחלה. מאבק אמיתי על תואר האליפות הוא אינטרס בסיסי של הקבוצה. היא לא צריכה להגיע למצב בו האוהדים לוקחים את הזירה המקומית כמובנת מאליה. אם הדבר לא יעשה, פ.ס.ז' תמשיך להיות בדיחה עשירה. זה הזמן לפעול.
פריז סן ז'רמן הפכה לבדיחה. ניימאר (AFP)
מה דעתך על הכתבה?