גמר גביע המלך מול ולנסיה הערב (החל מ-21:45, ישיר בספורט1) צריך להיות משחקו האחרון של ארנסטו ואלוורדה כמאמן ברצלונה. התוצאה לא צריכה להשפיע על הקביעה הזו. הקטלונים יכולים להשלים דאבל שני ברציפות בהדרכתו, והתוצאות היבשות בדרך כלל לטובתו. אחוז ההצלחה שלו בליגה הספרדית נהדר בכל קנה מידה – 54 ניצחונות וארבעה הפסדים בלבד ב-76 משחקים. זה לא משנה, כי הוא לא מתאים. התארים האלה לא תורמים לברצלונה. בדיוק להיפך – הם הורגים אותה ואת תדמיתה.
ברצלונה, כפי שקובעת הסיסמא המפורסמת, היא יותר ממועדון. היא דרך חיים. בברצלונה לא מספיק רק לנצח. חייבים גם לשדר את המסר הנכון, להציג את הסגנון הנכון, להוביל ולשמח את האוהדים. הבאסקי לא מסוגל לכך.
ואלוורדה הוא איש מקצוע מעולה בסטנדרטים שלו. ידען, צנוע, רהוט, שקט, יודע למצוא את הדרך לליבם של השחקנים ולשמור על אווירה חיובית בחדר ההלבשה. הוא עשה דרך ארוכה לפני שקיבל את התפקיד, הצעיד את אספניול לגמר גביע אופ"א, לקח אליפויות עם אולימפיאקוס וכמובן חווה קדנציות מעניינות עם קבוצתו הביתית ואהודה בילבאו. הוא אפילו הכיר באופן אישי מבפנים את בארסה, לאחר ששיחק בשורותיה בשלהי שנות ה-80 בהדרכת יוהאן קרויף. כל זה נכון, ואפשר אפילו להבין את השיקולים שהובילו לבחירתו כמחליפו של לואיס אנריקה בקיץ 2017. ואולם, השורה התחתונה קטסטרופלית. התארים זורמים, אבל ברצלונה גוססת.
לא מסוגל לעמוד במשימה. ואלוורדה (AFP)
לא מדובר כאן בהתעקשות על סגנון ספציפי בלבד. בארסה לא חייבת ללכת דווקא בדרכם של פפ גווארדיולה וטיטו וילאנובה, להעדיף החזקת כדור בכל מחיר ולדגול בטיקי-טאקה טהור. זו לא המטרה. לואיס אנריקה ספג לא מעט ביקורת על הסטייה מהמסורת הזו, אבל הוא הצליח לשמר במידה לא מבוטלת את האינטגריטי של המועדון. גם כאשר ברצלונה הפסידה בתקופתו, היא לא איבדה את זהותה. היא שידרה ווינריות. עם ואלוורדה, ברצלונה מנצחת, אבל משדרת לוזריות. היא הפכה לסוג של בילבאו משודרגת. אבסורד, אבל עובדה.
אצל גווארדיולה, וילאנובה, טאטה מרטינו ולואיס אנריקה, ברצלונה הייתה תלכיד של שחקנים. ליאו מסי זהר לעתים מעל כולם, אבל הוא היה דמות מרכזית בקבוצה. אצל ואלוורדה, מסי הוא הקבוצה. הפרעוש מסוגל להכריע את המשחקים בעצמו, וכל היתר הפכו אוטומטית למשרתיו. לפיכך, הכישורים של כוכבים נוספים מתקשים לבוא לידי ביטוי. פיליפה קוטיניו נושא באשמה גדולה מאוד למצבו הבעייתי, אבל גם המאמן תרם לכך. אם מסי תמיד במרכז, קוטיניו נדחק הצידה. גם עוסמאן דמבלה נדחק. הבמה שייכת לכוכב העל הגדול, והוא אמור לסדר את הכל. לכאורה, אין יותר צורך לשלוט במשחק. אין צורך להפגין דומיננטיות. יש אמונה עיוורת בכוחותיו של מסי. זו ההגדרה של ברצלונה בעידן ואלוורדה.
אמונה עיוורת בפרעוש (Gettyimages)
למשחקים הגדולים והחשובים בליגת האלופות, הוא ניגש תמיד כאנדרדוג. זה עניין של מנטליות, אשר מנוגדת באופן בסיסי לזו הדרושה בספינת הדגל הקטלונית. הדוגמא הבולטת ביותר בעונה שעברה התרחשה במשחק הגומלין ברבע גמר ליגת האלופות ברומא. אחרי שהושג נצחון ביתי 1:4 עם המון מזל, בארסה היתה אמורה לפרק את היריבה באולימפיקו. במקום זאת, ואלוורדה חשש. הוא ידע היטב שהתוצאה במשחק הראשון שיקרה, ובחר ללכת על בונקר סטייל בילבאו כדי לשמור עליה. הוא נענש על כך, כי הרומאים הריחו דם וניצלו עד תום את ההזדמנות שניתנה להם. מאמן אחר לא היה נותן להם הזדמנות כזו. הנגיחה ההיסטורית של קוסטאס מנולאס קבעה 0:3 ועשתה צדק.
"למדנו את הלקח", הכריז הבאסקי לקראת הגומלין מול ליברפול בחצי גמר ליגת האלופות העונה. בפועל, אפשר היה ללמוד כבר במשחק הראשון שדבר לא נלמד. כי בארסה אמנם ניצחה 0:3 בקאמפ נואו, אבל שיחקה שוב כמו אנדרדוג מפוחד. היא איפשרה לליברפול לשלוט בכדור ובקצב המשחק, והתוצאה שיקרה מאוד – אפילו יותר מאשר בקרב מול רומא. אי אפשר לבנות רק על מזל ומסי. המזל נגמר לעתים, ומסי אינו כל יכול. ובאנפילד, מול הרכב חסר של האדומים שהתייצבו ללא מוחמד סלאח ובלי רוברטו פירמינו, שיחק ואלוורדה שוב כמו באולימפיקו. אפילו גרוע יותר. על הלקחים לא צריך לדבר בתקשורת. צריך ליישם אותם באימונים ובמשחקים.
אוריגי קובע 0:4. קבוצה מפוחדת ששיחקה גרוע יותר מברומא (AFP)
זה לא נעשה. זה גם לא ייעשה. זה פשוט מנוגד לחלוטין לאופי של ואלוורדה. הוא לא מפסיד בכוונה, ולא עושה דווקא. הוא אדם ישר והגון אשר עושה את עבודתו כמיטב יכולתו, כפי שהוא רואה לנכון. וזו בדיוק הבעיה – השקפת עולמו אינה מתאימה לברצלונה. היא שונה ב-180 מעלות מהנדרש. ולכן כוונותיו הטובות והטהורות של ואלוורדה פוגעות בברצלונה. אין לו כריזמה, אין לו נוכחות על הקווים, אין לו יכולת להחדיר בשחקניו מוטיבציה עילאית בהפסקה ולשנות טקטיקה מהקצה אל הקצה. הוא רק בונה על מסי. וכאשר הבישולים של מסי לא הופכים במקרה לשערים, כמו באנפילד, הכל אבוד.
תסריט הבלהות הזה צריך להסתיים הקיץ, כי בברצלונה מקבלים כעת בזרועות פתוחות את פרנקי דה יונג. היהלום ההולנדי הוא הדבר הקרוב ביותר מבחינה סגנונית לאנדרס אינייסטה – שחקן עם ראיית משחק עוצרת נשימה, טכניקה משובחת ותעוזה נדירה. בארסה חייבת לבנות את הקבוצה סביבו. אסור שדה יונג יגווע ויהפוך לבורג סמתי במערכת שאמורה להביא את הכדורים למסי. זה יהיה פשע נגד הכדורגל. דה יונג זקוק למאמן אחר לגמרי. ברצלונה זקוקה למאמן אחר לגמרי. ואחרי הגמר מול ולנסיה יש להודות לואלוורדה על עבודתו ועל מסירותו, וגם על התארים – ולהיפרד ממנו לשלום.
מה דעתך על הכתבה?