הנבחרת של שלמה שרף? זאת של היום טובה יותר ואיכותית יותר

מספר ימים לפני סיבוב המשחקים הנוכחי במוקדמות יורו 2020 ציין הכדורגל הישראלי 20 שנה לניצחון הגדול על נבחרת אוסטריה ברמת גן במוקדמות יורו 2000. ה–0:5 ההוא מזוהה עם דור הכדורגלנים שמכונה כאן "דור הזהב", משום ששפע כישרונות ששיחקו בהרכבו או שהתדפקו על דלתו. ההנחה המקובלת היא ששחקנים כאלה עוד לא נולדו כאן. אלון מזרחי, מכוכבי הנבחרת ההיא, מבקש להוסיף – גם לא ייוולדו. לטענתו, אף אחד משחקני הדור הנוכחי לא היה מוצא מקום בנבחרת ההיא.

הנבחרת ההיא התבססה על ילידי סוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70. היא השתתפה בחמישה קמפיינים אירופיים; הראשון במוקדמות מונדיאל 1994, האחרון במוקדמות מונדיאל 2002. הראשון נפתח בתבוסה לאוסטריה 5:2 בווינה, האחרון הסתיים בשער משווה של אנדי הרצוג בזמן פציעות שעבר בין הרגליים של אבי נמני, אחד מגדולי הדור, שעמד בחומה ומנע מהנבחרת עלייה לפלייאוף נגד טורקיה באיסטנבול.

עיון בתוצאות שהנבחרת ההיא השיגה במהלך הקמפיינים שלה מגלה תוצאות טיפוסיות של נבחרת ישראלית סטנדרטית. הן דמו לאלה שהשיגו רוב הנבחרות שבאו אחריה והתמודדו מול נבחרות באותו סדר גודל, אבל אף אחת מהן לא זכתה בכינוי ובמעמד של נבחרי "דור הזהב". היו לנבחרת ההיא שתי תוצאות יוצאות דופן שאותן השיגה: הניצחון על צרפת 2:3 בפארק דה פרנס, בקמפיין הראשון שלה במסגרת המוקדמות למונדיאל 1994, והמשחק המדובר נגד נבחרת אוסטריה ברמת גן, ששלח אותה להצלבה נגד דנמרק.

ראובן עטר. ניצחון היסטורי בצרפת (עדי אבישי)

היו לה כמה תוצאות יפות שפוזרו בין הקמפיינים השונים – היא ניצחה את פולין ובולגריה בבית, עשתה תיקו ביתי עם צרפת, רומניה ורוסיה; היו לה כמה תבוסות מחפירות – היא חטפה חמישיות, רביעיות ושלישיות מאוסטריה, צרפת, שוודיה ופינלנד. את קפריסין היא פעם ניצחה ופעם הפסידה. אין בתוצאות ובהישגים של הנבחרת ההיא דבר אחד שמצדיק התבטלות בפניה ובפני כישרונותיה או התרפקות נוסטלגית על ימיה. מה שכן אפשר לומר על הנבחרות הישראליות של תחילת שנות ה-60 וה-70, אבל הרבה מאוד זמן חלף מאז.

שלושה מבין חברי נבחרת החלומות ההיא עשו קריירות אירופיות – טל בנין, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. בנין רשם עונה בליגה הצרפתית, חזר לארץ ושב לאירופה לשלוש עונות נוספות בליגה האיטלקית, אחת מהן בסרייה A. בנין העביר את מרבית הקריירה שלו בכדורגל המקומי; ברקוביץ' שיחק תשע עונות באי הבריטי. רביבו עשה ארבע עונות בכדורגל הספרדי ושלוש בטורקי; שלושה אחרים התנסו בכדורגל אירופי ומיהרו לסגת למקום שבו היכולות שלהם לא עומדות למבחן – נג'ואן גרייב ואלון חזן שיחקו עונה אחת בליגה האנגלית השנייה. אלון מזרחי עשה עונה אחת בליגה הצרפתית השנייה.

טל בנין. ידע קריירה מכובדת (ערן לוף)

השוואה בין שחקני הדור ההוא לבין אלה שמשחקים היום – שמבוססת על התבוננות מרוחקת, אובייקטיבית ככל שניתן, נקייה מדעות קדומות, רק על סמך מה שרואים היום ומה שזכור מאז – לא מעלה פערי יכולת אינדיבידואלית כל כך מובהקים בין הדור ההוא לנבחרים של אנדי הרצוג. אלי דסה טוב מכפי שאלון חרזי היה מעודו. זה תקף גם לגבי טאלב טוואטחה ונג'ואן גרייב; אלון חזן היה שחקן אגף – אמצע מגרש בעל נוכחות, אבל דור פרץ מראה את מה שהוא מראה כבר בגיל 23. הרושם שלי הוא שדור פרץ יעשה הרבה יותר משנה אחת בליגה האנגלית השנייה. דור פרץ, כפי שהוא נראה בגילו, בשלב כל כך מוקדם של הקריירה שלו, יכול עוד להשכיח את העובדה שבתפקיד שלו שיחק פעם אלון חזן.

בירם כיאל רשאי לעמוד מול טל בנין ולומר: אני טוב יותר היום מכפי שאתה היית בימיך. זאת לא תהיה עזות מצח מצדו לומר כך. את בנין ראינו כמעט לכל אורך הקריירה שלו, ליכולת של כיאל נחשפנו בפעם הראשונה רק בקמפיין הנוכחי. כיאל לא משחק כאן. הוא לא מסמן "וי" – עשיתי, על קריירה אירופית. הוא עושה קריירה אירופית. היכולות שלו עומדות שם למבחן שבוע אחרי שבוע, עונה אחרי עונה. לואי טהא מתמודד מול מרקו ארנאוטוביץ ורוברט לבנדובסקי כפי שאריק בנאדו ואמיר שלח התמודדו עם החלוצים של תקופתם, עד כמה שזכור לי, ובאותה מידה של הצלחה.

כיאל. יכולתו עולה על זאת של בנין (אודי ציטיאט)

ניר ביטון עושה עם הקריירה שלו הרבה יותר מכפי שיוסי אבוקסיס עשה עם שלו. ביטון לקח את היכולות שלו לאי הבריטי, לבחון אותן שם, אבוקסיס היה מלך הביצה. רביבו אכן היה כל מה שזוכרים ממנו אבל המקבילה שלו, מואנס דאבור, נמצא רק בתחילת הקריירה האירופית שלו וכבר הגיע לסביליה. דאבור יעשה עם הקריירה שלו יותר מכפי שרביבו עשה עם שלו. הוא יציע לכדורגל האירופי יותר ויקבל ממנו יותר. ערן זהבי ואלון מזרחי – שניהם לא עשו קריירות אירופיות, אבל הם לא שחקנים באותה רמה.

הנבחרת ההיא חנכה את הכדורגל הישראלי באירופה. היא באה לספר לכדורגל האירופי על כדורגל יצירתי, ממזרי, מפתיע, כדורגל מחוץ לקופסה – לעתים קסום ותמיד אפוף באוויר חם. הכדורגל האירופי שם מולה את הקופסה – כמו שהיא עם מה שיש בתוכה – ושלח אותה הביתה. הגישה של שחקני הדור הנוכחי, כמו גם של מאמניו – שונה. הם מנסים להתבטא בשפת הכדורגל האירופי, לישר איתו קו, כלליו ועקרונותיו מקובלים עליהם, הם ריאליים, מכירים ביכולות שלהם ומודעים למגבלותיהם. רבים מהם נאבקים בשיניים ובציפורניים על הקריירות האירופיות שלהם, הם שאפתנים ומחויבים למיצוי שלהם הרבה יותר מכפי שהיו שחקני דור הזהב.

דור פרץ מול פולין. יתווה עם חבריו את הדרך (אודי ציטיאט)

הם הפנימו על מה משחקים ומה נדרש מהם – עבודה קשה ואפרורית שכולה מבוססת על ערכים ותפיסות משחק שהכדורגל הישראלי תמיד דחה מעל פניו ומתקשה להכיל אותם גם היום: סדר, ארגון, משמעת, היררכיה, קביעות, צניעות, פרופורציות. אין בזה הרבה גלאם, מה שהיה לנבחרת ההיא בשפע, אבל מה זה גלאם – אוויר חם.

בסופו של דבר, שחקני הדור הנוכחי יתוו את הדרך וישמשו מודל. שלמה שרף, שהגה את הנבחרת ההיא ואימן אותה בארבעה מבין חמשת הקמפיינים שלה, היה שם בהישגיה ובהשפלותיה, מרגיש כבר את השינוי. רואים שמשהו קורה כאן, אמר לאחר התבוסה נגד פולין, אין עוד שינוי גדול אבל משהו קורה כאן. המשהו הזה ששלמה אבחן, ימנע מהנבחרת להתפרק אחרי התבוסה נגד פולין, שחקניה יודעים לאכול מכה ולהכיל אותה, הקריירות שלהם חשפו אותם למכות, מאמניהם מחנכים אותם לספוג אותן ולחזור.

דאבור במדי הנבחרת. עשוי להגיע רחוק (מאור אלקסלסי)

אין סיבה להתרפק על הנבחרת ההיא, לא על הישגיה ולא על אישיותם של שחקניה. הסיפורים שהם מספרים, הזיכרונות שהם מעלים, אלה סיפורים וזיכרונות של מילואימניקים. הנבחרת ההיא צריכה להיזכר מסיבה אחת – פרשת נערות הליווי ושתי התבוסות נגד דנמרק שבאו בעקבותיה. זה כל מה שצריך להישאר מהנבחרת ההיא.