גם מכבי נתניה הבינה במהרה שהישועה לא תגיע מאירופה וחיפשה את הדיל הכי טוב מבחינתה בתוך הליגה – ורצוי כמה שיותר מהר לפני תחילת האימונים. כך הפך עלי מוחמד למלפפון החם והמדובר עד כה בקיץ. הדעה הרווחת היא שבית"ר צירפה שחקן איכותי ב"מחיר זול". האמת, מורכבת יותר. הסכומים המשולמים בתוך הליגה מנופחים וחסרי פרופורציות בהשוואה לאיך שמסתכלים עלינו בעולם. תגי המחיר המגוחכים שמודבקים פה לשחקנים הפכו את ישראל לליגה שתוקעת שחקנים זרים.
קחו נתון מעניין. בעשור האחרון, רק שני זרים עברו ישירות מישראל לאחת הליגות הבכירות באירופה: וינסנט אניימה (מהפועל ת"א לליל) ונוסא איגייבור (מהפועל ת"א לבטיס). ליגת העל היא במקרה הטוב ליגת הפיתוח של ליגות הפיתוח. בפועל, גם זה לא קורה. "עבור לא מעט סקאוטים ומועדונים באירופה, הליגה הישראלית לא נמצאת אפילו במעקב בסיסי", טוען סקאוט ישראלי מוכר. "אם שחקן נתקע בישראל כמה שנים מבחינתם הוא כנראה לא מספיק טוב. אז לשלם עליו 2-3 מיליון יורו? זה לא נורמלי".
עלי מוחמד מול מנדז'ק. נתניה חיפשה דיל טוב (מאור אלקסלסי)
מספיק להסתכל דווקא על כמה מהעסקאות היותר גבוהות של מכירות זרים מהשנים האחרונות כדי להבין את המצב. מוחמד עלי קמארה שנמכר מרעננה ליאנג בויז תמורת 1.5 מיליון יורו היא היוצא מן הכלל. אשדוד, למשל, הפסידה כסף על בלסינג אלקה שעבר גם הוא לשווייץ. טוני וואקמה שלט בליגה, אבל לא הכניס לאלונה ברקת סכום גבוה, שלא נדבר על וידאר קיארטנסון אותו מכבי ת"א מכרה במחיר הפסד. גם מכבי נתניה נאלצה למכור את לארי קאיודה לאוסטריה וינה בסכום נמוך ב-2015. בשורה התחתונה, החלום להביא שחקן בזול ולמכור ביוקר הפך חצי לא מציאותי.
למה חצי? כי מי צריך את אירופה כשיש מי שמשלם בגדול כאן בארץ. אפשר לקרוא לזה אפקט ג'ורדי קרויף שממשיך להתקיים כשג'ורדי עצמו כבר מזמן בסין. כשההולנדי הגיע למכבי ת"א, הוא שינה את השוק. פיתה ישראלים בכירים עם משכורות גבוהות והכניס לסחרור את ב"ש, מכבי חיפה ועכשיו את בית"ר ירושלים. קרויף טען לימים שקבוצות ניסו לעשוק את מכבי ת"א בדמי ההעברה ולכן לא נכנס למשחק בתוך הליגה, אבל בפועל התוצאה של התחרות בו הייתה קפיצת מחירים מטורפת. פתאום עסקאות של מיליון יורו בתוך הליגה הפכו עניין שבשגרה, כנ"ל משכורות של 500-600 אלף יורו לעונה.
ג'ורדי. אפקט קרויף ממשיך להתקיים (דני מרון)
ישראל היא יעד אטרקטיבי לזרים בשלב מסוים מאוד בקריירה. בקריית שמונה, למשל, אפשר להרוויח יותר מבקבוצה משיפולי הצמרת ביוון או רומניה וגם אתה יכול להיות בטוח שתקבל את הכסף בזמן. אם אתה שחקן סולידי פלוס והתאקלמת כמו שצריך, תוכל לעשות פה כמה מעברים גדולים, להרוויח חוזים יפים ולהיתקע כמה שנים נעימות ונוחות. להתקדם מקצועית? רק כשתהיה שחקן חופשי. כך הפכה ליגת העל לליגה שהיא בדיוק ההיפך ממקפצה – היא ליגה להיתקע בה.
נייג'ל האסלביינק למשל היה הדבר הכי חם פה בשנה שעברה. הקריירה שלו עד ישראל, לעומת זאת, לא הייתה מבריקה בלשון המעטה. הוא שיחק בקבוצות קטנות בסקוטלנד, יוון והולנד, הרוויח סכומים נמוכים ונדד בין העברות חופשיות. רק בבועת הכדורגל הקטנה, אך מלאת החשיבות אצלנו, הוא הצליח בתוך שנה אחת לשדרג את עצמו במאות אחוזים ולהיות חלק מעסקת ענק. האסלביינק שחקן נהדר לליגה שלנו, אבל את ההשקעה הכספית בו באר שבע לעולם לא תוכל להחזיר.
האסלביינק. היה בעבר הדבר החם (דני מרון)
פרדראג ראיקוביץ' הגיע לישראל בגיל 19 בעסקה של שלושה מיליון יורו. זוכרים את בדיחת "הטוב בעולם לגילו?", ארבע שנים עברו ומכבי ת"א מתקשה למצוא רוכש בסכום שגם יניב לה רווח. בינתיים, ראיקו הפסיד את מאבק הירושה בנבחרת סרביה למרקו דימיטרוביץ' והשם שלו התקרר. בזמן שראיקו נתקע בישראל, דימיטרוביץ' עשה את השם בליגה השנייה בספרד והתקדם לאייבר. בכדורגל, צריך לדעת מתי לעזוב.
במובן מסוים, הזרים בישראל סובלים מצניחת מעמד הכדורגלן הישראלי בעולם. בתחילת העשור, כשליגת העל שלחה כמעט מדי שנה נציגות לשלבי הבתים וטרנד הליגיונרים היה בשיאו, השחקן הישראלי או יותר הנכון הליגה הישראלית הפכו סחורה. רפאלוב, שכטר, ורמוט, כיאל, ארבייטמן וזהבי (לפאלרמו) עברו בסכומים גבוהים מליגת העל החוצה ובמקביל, נמכרו גם דגלאס דה סילבה, טשיירה, מאיוקה, אמברוז, קונאטה, יבואה ואחרים בסכומים נכבדים לא פחות.
ראיקוביץ'. מחפשים רוכש (דני מרון)
היום, כשהקבוצות מקרטעות בזירה האירופית, כשהנבחרת לא מגיעה להישג משמעותי, כששחקנים ישראלים מעדיפים להישאר בבית תקופות ארוכות מדי בשל הכסף הגדול ודמי ההעברה בתוך הליגה מרקיעים שחקים, ליגת העל הפכה למקום שלא שווה להסתכל לעברו. לא מאגר כישרונות, בוודאי לא ליגת פיתוח כמו ליגות מזרח אירופאיות כאלה ואחרות. סתם ליגה עם מחירים מנופחים ששחקנים מגיעים אליה כדי לעשות סיבוב ולדפוק את הקופה.
הנה דוגמה מקומית. דינמו זאגרב בדקה לאחרונה באמצעות סוכן זר את מחירו של דולב חזיזה. כששמעה שהדרישות עומדות על מעל מיליון יורו ל-50 אחוז כרטיס, נסוגה במהרה. סכום כזה, כמובן, לא ירתיע את מכבי חיפה, אבל לא רלוונטי גם עבור מועדונים מהדרג השלישי ביבשת. לא כי הם לא יכולים לשלם, אלא כי הם לא חושבים שהעסקה כדאית. דרישות גבוהות כאלה תוקעות גם את דור פרץ ואת יונתן כהן, שנציגיו בדקו עבורו אפשרות לעבור לרוסיה. השורה התחתונה ברורה וגם הסוכנים מבינים אותה. במצב הקיים, זר או ישראלי, מי שרוצה להתקדם צריך לצאת מליגת העל מוקדם ככל האפשר. לפרטים: מנור סולומון.
מנור סולומון. יצא לחו"ל בזמן (האתר הרשמי של שחטאר דונייצק)
זהו מצב עובדתי. הקבוצות הקטנות למדו בשנים האחרונות לעבוד היטב בשוק הזרים. מליגות המשנה בספרד, צרפת או פורטוגל אפשר להביא זר איכותי שנפל בין הכיסאות בעלות נמוכה ואז למכור אותו בתוך הליגה. עם משכורות גבוהות, אפשר למשוך שחקני נבחרת מתבגרים כמו בצ'יראי, היקה או סיבוק שמשדרגים את הרמה. ויש עוד דרך. להחתים זרים בני 19-20 ולהריץ אותם לאט כמו שעושות רעננה ואשדוד או כמו המהלך של בני יהודה עם סורו.
באופן טבעי, מהגדולות אי אפשר לצפות כמדיניות להחתים זרים כל כך צעירים. בסופו של דבר, זה אפילו מבורך שגדולות קונות מקטנות וכסף נשאר בתוך הליגה. ברור גם שהמועדונים דואגים לעצמם ואי אפשר לצפות מהם או מכל בעל תפקיד בהם לדאוג לאינטרס הכללי של הליגה או הכדורגלן הישראלי. אבל וזה אבל משמעותי. במירוץ החימוש הבלתי פוסק של הגדולות אחרי כל שחקן זר שמראה ניצוצות בליגה או ליגיונר שדקות המשחק שלו נפגעו או סתם ישראלי שנותן עונה טובה, הן הרעו את המצב ואת מעמד ליגת העל בכדורגל האירופי. האבסורד הוא שלצד עליית הסכומים והעובדה שהכוכבים המקומיים לא עוזבים, הקבוצות הלכו אחורה בזירה האירופית. אפילו מכבי ת"א מודה היום שהליגה האירופית ריאלית הרבה יותר מליגת האלופות.
בצ'יראי. שדרג את הרמה (דני מרון)
בראיון לספורט1 אמר לאחרונה אנדי הרצוג: "המפתח להצלחה של הנבחרת – ולא משנה אם זו אוסטריה, סלובניה, שבדיה או דנמרק – הוא שכל השחקנים הטובים צריכים לשחק בליגות הכי טובות. אמרתי את אותו דבר בארה"ב ורצו להרוג אותי". גם אנחנו חצי אמריקאים שלא רואים מעבר לריבוע הקטן בו אנחנו חיים. כי במציאות הקיימת, הדרך היחידה בה מלפפון לוהט כמו עלי מוחמד יכול לתפוס כותרות באירופה היא רק אם אוהדי בית"ר מאיימים להחליף לו את השם.
מה דעתך על הכתבה?