הכדורסל הישראלי רשאי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. הוא שרוי על פי רוב בחמיצות קיומית. היא מתבטאת בעיסוק אובססיבי בעניינים בירוקרטיים ובסעיפים תקנוניים, באיגוד ובמנהלת שממלאים את סדר יומו – כולם אקוטיים: שאלת מעמדו ושאלת התחרות, החוק הרוסי ופיינל פור או סדרות. מתנהל שם מאבק קיומי תמידי סביב עניין פרוצדורלי כלשהו שתופס נפח של עולם ומלואו, כי בזה תלוי גורלו של הענף. בתוך כך נדמה שהוא מחמיץ את הדרך הארוכה שעשה מאז ביטול הדיקטטורה. הוא עצמו ביטל אותה, עשרות שנים הוא ניהל מאבק מתיש מול ההגמוניה על שחרור מאחיזתה, קם עליה, הפך אותה ללא לגיטימית עד שהפיל אותה, והנה הוא משוחרר. זו חתיכת דרך שהכדורסל הישראלי עשה, היא מוצגת במלואה בפיינל פור האחרון.
עולות לפיינל פור ארבע קבוצות שכל תוצאה שתושג ביניהן תתקבל על הדעת. מכבי ת"א וירושלים פייבוריטיות קלות. מפגש ביניהן בגמר יכונה קלאסיקו. ירושלים הייתה הראשונה שקמה על מכבי, היא מזמן כבר לא חוסה בצִלה, אבל במהלך השנים התקבצו עוד כמה קבוצות שאין בהן יראת מכבי. עידן זלמנסון שגדל במכבי ולרגע לא היה לו סיכוי להשתלב בה, מדבר בביטחון מוחלט על כך שאילת, הקבוצה שלו, באה כדי לנצח בחצי הגמר. אני שומע אותו ומאמין לו שהוא מרגיש כך. פעם אחת הוא לא מזכיר את המשפט המייאש ההוא, שהיה שגור במשך כל כך הרבה שנים: "מכבי זאת מכבי, ועוד אצלה בבית". מהלך המשחק רק חיזק את התחושה שזלמנסון שידר לפניו.
כמה שעות לפני הגמר התכנס בערוץ הספורט פאנל של ארבעה משתתפים שהתייחס למשחק מכל ההיבטים שלו. שלושה מבין חברי הפאנל העריכו שראשון תיקח, על סמך מה שהיא הראתה נגד ירושלים בחצי הגמר, ובכלל – סוג הקבוצה שהיא: פעמיים השנה היא הדיחה את מכבי מתארים, למה שלא תעשה זאת בפעם השלישית. אחד מהשלושה היה אפי בירנבוים, שמכיר את הכדורסל הישראלי מהבלטות. הוא אימן בתקופות מסוימות את כל הארבע. בירנבוים נימק את הבחירה שלו: מכבי זאת קבוצה בינונית מאוד.
שחקני מכבי ראשל"צ. בכירי המאמנים הימרו עליהם (עדי אבישי)
הקבוצה הבינונית הזאת היא הגרסה הטובה ביותר שמכבי העמידה בשנים האחרונות. זאת התוצאה של שליטה שאבדה. במונחים של השנים האחרונות ובסטנדרטים שלה, מכבי הביאה לפיינל פור קבוצה שנבנתה בהיגיון יחסי, יש לה עוגנים, ישראלים מבטיחים, מתאזרחים אפקטיביים, כמה טיפוסים מעניינים, מאמן טוב שתפור עליה, ובסך הכל, אחרי כל המאמץ וההשקעה, זאת קבוצה שיכולה לנצח או להפסיד לירושלים, אילת וראשון, גם בפיינל פור, גם אצלה בבית.
נדרש יותר מהישג אקראי כדי להטמיע ענף ספורט בעיר שמחויבת לענף ספורט אחר. שני מיליון בני אדם השתתפו בקבלת הפנים שטורונטו ערכה לראפטורס השבוע, אבל הראפטורס עמלו 24 שנים כדי לבסס לעצמם כזה בסיס תמיכה. טורונטו, כמו כל עיר גדולה בקנדה, מחויבת להוקי – ל"מייפל ליפס" שלא הביאה לעיר אליפות מ–1967. הקהל המסורתי של ה"מייפל ליפס" הוא קנדי שורשי. לראפטורס יש אחיזה באוכלוסיות החדשות, במהגרים וטפם. זו חלוקה גסה אבל משקפת את העובדה שכדורסל הוא ספורט חדש בטורונטו ועליו לבנות יחסי אמון בינו לבין האוכלוסייה המסורתית של מקום, לא באופן חד־פעמי, אלא בעקביות ולאורך שנים. כאשר ה"מייפל ליפס" יביאו לעיר את הסטנלי קאפ, גם אז יהיה אירוע שיכנס שני מיליון בני אדם, אבל קודם שזה יקרה.
טורונטו אחרי הזכייה באליפות. 24 שנים של עבודה קשה (Ezra Shaw/Getty Images)
בשלב כלשהו בהתפתחותן, ערים מסוימות מתחייבות לענפי ספורט ספציפיים, ומרגע זה קשה להחדיר אליהן ענף ספורט חדש שיתמודד ויזכה לאותה מידה של תשומת לב. זה מה שיצחק פרי מנסה לעשות בראשל"צ מ–1976. הוא מתעקש להחדיר כדורסל תחרותי לעיר שמחויבת לענף ספורט אחר. פרי העמיד לאורך השנים קבוצות תחרותיות, אטרקטיביות והישגיות, הוא הביא לעיר את מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, מוטי ארואסטי, חיים זלוטיקמן, קווין מגי, יוג'ין בנקס, אנדרו ספנסר, חן ליפין, גיא גודס, מורן רוט, דארן דיי, אמיר כץ. הוא העמיד על הקווים את משה ויינקרנץ, פיני גרשון, גיא גודס, צבי שרף, שרון דרוקר, אריק שיבק, אפי בירנבוים. הוא לקח אליפות, פעמיים סגנות, שש פעמים הגיע לארבע האחרונות ושלוש פעמים לגמר גביע המדינה.
פרי וגודס. היו"ר בנה קבוצה אטרקטיבית (אודי ציטיאט)
ב–20 השנים האחרונות, תחת פרי, מכבי ראשל"צ היא הקבוצה השלישית בטיבה בארץ. ועדיין ראשל"צ זאת עיר של כדוריד, וכשקבוצת הכדורסל שלה מגיעה לגמר הפלייאוף נגד מכבי ת"א בהיכל, לאחר שהדיחה את הפועל ירושלים בחצי וניצחה את מכבי פעמיים במהלך העונה – הדיחה אותה בגביע ובגביע ווינר – לא מורגשת תכונה בעיר. אתה לא שומע דיבור על המשחק. אני מצטט כאן תלונות ששמעתי במהלך יום השידורים שערוץ הספורט הקדיש לאירוע גמר הפיינל פור.
ירושלים התמסרה לכדורסל ואימצה אותו. בסיס האהדה שלה הלך והתרחב ככל שהקבוצה התמידה במחויבות שלה. חיפה התמכרה לכדורגל. מכבי חיפה לקחה אליפות ב–2012 וזה לא שינה את המעמד של הכדורסל שיש בעיר. כמה שעות שידור מקדיש "רדיו חיפה" לכדורסל?
חולון חיה כדורסל מתחילת שנות ה-50. מאז הקבוצה המצרית של יוצאי מכבי אלכסנדריה – אליהו עמיאל, מרסל חפץ, חיים גורמזאנו, פרדי כהן ומוסא דניאל, אבא של מוטי, מאוחר יותר. חולון, באמצעות הקבוצה המצרית שלה, נועדה להיות האלטרנטיבה של מוסדות הפועל למכבי, ששלטה בענף באותן שנים. מכאן שהמרכזיות של הכדורסל בעיר היא רבת שנים. על בסיס המסורת הזאת חולון העמידה בתחילת שנות ה–80 קבוצה שהגרעין שלה היה ילדי העיר – ניב בוגין, ישראל אלימלך, גלעד מאור, מוטי דניאל – שאומנו על ידי פיני גרשון ואחר כך אריה מליניאק. אלה היו ילדים שגדלו יחד, הלכו לאותם בתי ספר ולאותן תנועות נוער.
אוהדי הפועל חולון. עיר שחיה כדורסל (דני מרון)
ראשוני במקור, כשיתבקש לתאר מנקודת המבט שלו את ההתייחסות בעיר לכדוריד, יתחיל ברחוב ז'בוטינסקי שחוצה את העיר מצפון לדרום. ממערב לז'בוטינסקי זאת ראשון האדומה, הפועל שולטת במרחב. ממזרח לז'בוטינסקי, כולל השיכונים, זאת ראשון הצהובה. הראשונים החדשים, שהפכו אותה מכפר לפרבר, נקלטים בצד המערבי של העיר, בטריטוריה האדומה. שיכון המזרח זה בצד הצהוב.
ילד שגדל בראשון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, משחק בילדותו מה שמשחקים ילדים בערים אחרות. כדורגל, כדורסל, משחקי שכונה. על הכדוריד הוא רק שומע. בגיל תיכון הכדוריד שואב אותו. זה מה שהגדולים משחקים. המורה לספורט בגימנסיה הוא שחקן כדוריד, בהפועל או במכבי. הוא לוקח אליפויות, גביעים. בין שתי הקבוצות שלה ראשון אספה 32 אליפויות, 27 גביעי מדינה, 17 פעמים אחת משתי הקבוצות לקחה דאבל. כמעט בכל קבוצה שמייצגת את העיר משחקים בשביעייה כמה מילידי המקום. יש לעובדות האלה חשיבות כשילד בא לבחור לעצמו את הספורט התחרותי שבו יעסוק. וביום שיגיע לאחת משתי הקבוצות, הוא יראה ביציע את כל בני משפחתו, את החברים בשכונה שגדל איתם, את המורה לספורט מהתיכון שבגללו הכל התחיל.
שחקני הפועל אילת. נתנו פייט נהדר (לירון מולדובן)
בתוך אווירה כזו, בעיר שבה ענף אחד תופס כזו מרכזיות, יצחק פרי מנסה לדחוק קבוצת כדורסל שתושביה מחויבים לה, שהיא ממלאת את חייהם. איזה סיכוי יש לו. קל יותר לבנות בראשון קבוצה שתיקח אליפות או גביע פה ושם, מאשר להטמיע את הענף באוכלוסייה שמחויבת באופן שורשי ומסורתי לענף אחר. עם זה פרי צריך להתמודד כשהוא מסתובב בעיר ומנסה לומר: היי, משחקים כאן גם כדורסל.
הכדורסל מקיים את אירוע השיא שלו כשלכל ארבע המתמודדות יש סיכוי לקחת אותו. שווה להתעכב על זה לרגע לפני שחוזרים לעסוק בעניינים תקנוניים. וכשמתבוננים בכדורסל מהיציע, נזכרים שיש קבוצה נוספת, חמישית, ברמה הזאת של תחרות – חולון. וברור שמתישהו הפועל ת"א תצטרף – כשתפסיק לחיות מדרבי לדרבי ותגדיר את עצמה. זאת התפתחות טבעית, מתבקשת מאז ביטול הדיקטטורה, ומהמקום הזה, כשבוחנים את הצעדים שהענף כבר עשה, יכולות להיווצר כאן שש מתמודדות אמיתיות – זה תלוי רק בו, אין מה שימנע זאת ממנו, עד כדי כך המצב של הענף מאפשר. שמעון מזרחי מזיל דמעה כשהוא לוקח אליפות. זה לא מובן מאליו.
מה דעתך על הכתבה?