ג'ף הרסט מספר באוטוביוגרפיה שלו כי אלף רמזי, המנג'ר של נבחרת אנגליה למונדיאל 66', התחבט ערב הגמר נגד מערב גרמניה ביחס לקפטן שלו – בובי מור, שעד הגמר עשה את המוטל עליו, לא הייתה סיבה להעדיף אחר על פניו.
מור היה אחד משני הבלמים של הנבחרת האנגלית. השני היה ג'קי צ'רלטון. ביחס לג'קי לא היו ספקות. רמזי, כותב הרסט, חשש מאיטיותו של מור ומרכותו היחסית. מור היה בלם אנגלי אחר, שחקן חושב, שמרים את הראש ובוחן אפשרויות. שחקן שמסוגל לצאת עם הכדור קדימה, להוביל אותו צמוד לרגל או לשחרר מסירת עומק שיש לה כתובת מוגדרת.
מור הדגיש אלמנטים שבלם אנגלי מסורתי לא נדרש להם. בלם אנגלי נדרש להגיע ראשון לכדור, לשלוט בגובה, לצאת מכל מגע כשהכדור ברגליו ולהעיף אותו קדימה. רמזי, כותב הרסט, חשש מהגרמנים – מהעוצמה שלהם, מהקשיחות, מהמהירות – הוא חשב להציב לצדו של צ'רלטון את שותפו להגנה בלידס, נורמן האנטר, שהיה בעל סגולות דומות לאלה של ג'קי.
בובי מור היה מוח, השחקן הכי קרוב לבקנבאואר שהכדורגל האנגלי הצמיח בשנים ההן. רמזי הלך איתו. מאז כל פעם שהתגלה בלם אנגלי שמרים ראש ונותן פס נאמר עליו: בובי מור.
הארי מגווייר לא התחיל בלסטר שממנה נרכש על ידי מנצ'סטר יונייטד. הוא טיפס והגיע אליה בגיל 23. לסטר הייתה עבורו פסגה. גם כשניפחה את מחירו אחרי המונדיאל של 2018 וטרפדה מעבר אפשרי שלו לקבוצת צמרת מהפרמייר ליג, מגווייר לא מחה. לסטר לקחה אליפות בלעדיו, הוא הרגיש שזו פריבילגיה עבורו לשחק במועדון הזה, וכך הוא גם אמר. עד לסטר הוא שיחק בשפילד יונייטד, הקבוצה שגדל בה, האל סיטי ו-וויגאן אתלטיק. זה המסלול של הכדורגל האנגלי המסורתי, הפריפריאלי, שמצמיח בחורים קשוחים שלא ממהרים לקבל הכרה, אבל הם ייאבקו עד שיקבלו, הדברים לא באים להם בקלות.
הארי מגווייר. לסטר הייתה עבורו פסגה (Gettyimages)
יש למגווייר את אותה נוכחות פיזית ברחבות שיש למאתיאס דה ליכט ו-ווירג'יל ואן דייק, אבל לגביהם לא הועלו תהיות ביחס למחיר ששולם עליהם. יונייטד שילמה ללסטר יותר מכפי ששולם עבור דה ליכט ו-וואן דייק והפכה אותו לשחקן ההגנה היקר בהיסטוריה. מגווייר? כי על פניו מגווייר נראה שחקן קצת מוגבל, בלם אנגלי של פעם.
היה רגע אחד במשחק של יונייטד השבוע, כשמגווייר מצא את עצמו ב-16 של צ'לסי. הוא עלה כדי לנגוח קרן, הכדור לא הוגבה לקרבתו, הוא נקלע למהומה, רחבה פקוקה, המון רגליים על שטח מצומצם, והכדור מתגלגל אליו. הוא לא רוצה עכשיו את הכדור ברגליו, הוא יכול להיקלע למצוקה, הוא יכול לצאת ממנה מגוחך, נלעג, כל המוגבלויות שלו בטיפול בכדור יכולות להיחשף במשחקו הראשון במדי יונייטד כשחקן ההגנה היקר בהיסטוריה. איכשהו מגווייר נחלץ מהסיטואציה בלי לצאת אידיוט. מצא את האיזון הגופני, השתלט על החפץ הארור, לא לגמרי השתלט אבל מספיק כדי להעביר אותו לשחקן אחר של קבוצתו שתנאי השטח האלה נועדו עבורו.
דוח הסקאוט שלו יתעכב בתחילה על ממדיו. 1.94 מטר על 100 ק"ג. הוא ענק גם בקנה מידה של בלמים אנגלים מסורתיים. האנגלים נוהגים להציב בעמדה הזאת את הבחורים הגדולים שלהם. את הפרט הבא דוח הסקאוט לא יציין, אבל חשוב להתייחס גם אליו – גולגולת ענקית מונחת על צווארו של מגווייר. כינויו "ראש בלטה" – משום מוצקותו, לא תכולתו.
דוח הסקאוט ממשיך מנקודה זו: כמצופה מבלם אנגלי, הוא לוקח חלק מכריע מקרבות האוויר שלו, מפורטים אחוזי ההצלחה שלו, הם אכן מכריעים, מגווייר מנצח ב־80% מקרבות האוויר שלו; הוא נכנס לתיקולים ויוצא מהם עם הכדור ברגליו; לא עוברים אותו באחד על אחד. מגווייר לא מעיף את הכדור למעלה הוא עושה בו משהו. יש לו כוח פריצה מרשים עם הכדור ברגל, ומסירה מדויקת לעומק. בכל הפרמטרים שלפיהם נמדד בלם, מגווייר מצוי בטופ של הבלמים בפרמייר ליג, צמוד לוואן דייק.
לא עוברים אותו באחד על אחד (AFP)
הדוח יציין גם את מגבלותיו: הוא אחד מ-20 השחקנים הכי אטיים בפרמייר ליג, הוא נוטה לאבד כדורים, הוא מרבה לבצע עבירות. הוא יכול להשתפר בכל הפרמטרים כשלצדו שחקנים טובים יותר מאשר היו לצדו בלסטר, אבל בגיל 26 לא בטוח עד כמה הוא יכול להשתפר.
מגווייר מתפתח כשהכדורגל האוניברסלי משתלט על הפרמייר ליג ומוחק את הכדורגל האנגלי המסורתי, והנה הנציג הכי מובהק של הכדורגל המחוק הזה הופך לשחקן ההגנה היקר בהיסטוריה. זה יפה שהכדורגל העכשווי, המודרני, נותן כזה מקום לשחקן מסוגו.
על פניו יונייטד רכשה בלם בצלמם של גארי פאליסטר וסטיב ברוס, החומה שהביאה לה את האליפות הראשונה בעידן פרגוסון. זה כלל גם הרבה שערים מכריעים שהבקיעו בדקות האחרונות בנגיחות ממצבים נייחים. השניים נחשבים עד היום לצמד הבלמים הטוב בתולדות המועדון. ספק אם יונייטד חשבה על ריו פרדיננד כשסימנה את מגווייר. פרדיננד היה בלם אנגלי אחר, תוצר של ווסטהאם שגדל על בובי מור ונולד להיות שחקן ההגנה היקר בהיסטוריה – כפי שאומנם היה בשתי ההעברות שהיה מעורב בהן: מווסטהאם ללידס, קבוצתם של ג'קי צ'רלטון ונורמן האנטר, ומלידס ליונייטד, לנעליהם של ברוס ופאליסטר. לגבי פרדיננד לא תהו ביחס לכסף ששולם עבורו, הוא לא הצריך התבוננות נוספת או התעמקות בסאבטקסט שלו – האיכויות שלו זעקו כמו האיכויות של ואן דייק ודה ליכט. מגווייר הוא לא פאליסטר וברוס והוא לא פרדיננד. הוא הבלם הבריטי המסורתי בנשמתו, שחווה תהליך אבולוציוני. החיים סביבו השתנו, המשחק השתנה, החוקים שונו, ידע חדש התגלה, הוא התאים את עצמו והגיב לשינויים.
מגווייר, יציין הדוח, מספק מנהיגות שקטה, מכילה, גופו הגדול נמצא שם לצורכי הרתעה, כדי שיהיה ברור של מי המילה האחרונה. מגווייר עושה שימוש בממדיו כפי שוואן דייק עושה – רק כשזה באמת נדרש, כשאין מוצא אחר. הוא לא חייב להגיע ראשון לכדור, הוא מייחס חשיבות למיקום, הוא מפעיל את הראש ובוחן זוויות. הפיזיות נועדה רק למקרים ספציפיים.
שאל שחקנים בקבוצת כדורגל מה בלם נותן להם, מה הם מצפים ממנו. בכל שפה הם יאמרו: ביטחון ומנהיגות. האמצעים שעומדים לרשותו אינם מעניינם, הם לא יורדים לרזולוציות האלה. מנהיגות וביטחון הם תחושות פנימיות שמקבלים ממנו או שלא. תחושות לא נמדדות בנתונים סטטיסטיים, הן אינן מושפעות מסממנים חיצוניים, מגווייר לא חייב להיראות שחקן גדול אבל יכול לתת לקבוצה שלו כל מה ששחקן גדול, שאיכויותיו זועקות, יכול לתת לה. הוא עשה את זה בכל מסגרת. ליונייטד, במצבה, הוא שווה כל פני.
שווה כל פני עבור מנצ'סטר יונייטד (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?