היו רגעים במשחק בלובליאנה שהזכירו לי כל כך הרבה משחקים מהעבר של נבחרת ישראל: ההפסדים 2:1 ברומניה וה-4:3 בפולין בקמפיין מוקדמות יורו 96, כשבשניהם הובילה או השוותה נבחרת ישראל ובעיקר ישבה על הנבחרת המארחת, העדיפה, האירופאית, וגם את ה-2:2 בבולגריה, אז הנבחרת הפכה פיגור ליתרון וחטפה גול אומלל, ואפילו את ה-2:3 בפארק דה פראנס. נכון, הפסדנו את רוב המשחקים האלה או לפחות לא ניצחנו, אבל נהנינו. ולכן, מעולם לא היה המשפט "חזרנו 25 שנה לאחור" אמביוולנטי כל כך.
מצד אחד, הנבחרת לא שיחקה ככה כמעט דור שלם (ואיזה דור היה אז!), כשהיא לוחצת, חוטפת, יוצרת מצבים, משחקת בביטחון. ה"ר-ובן עטר…בפארק דה פראנס" היה בכל מהלך של חאתם אלחמיד. אבל לא ניצחנו. והאמת היא שלא ניצחנו כבר 45 שנה. אנחנו לא מנצחים משחקים כאלה, וגם לא ננצח. זה לא אסיה, פה לא עולים למפעלים ללא תחרות. זאת אירופה, ובה אנחנו לא מספיק טובים.
אבל זה לא אומר שאנחנו לא נהנים.
חגיגות השער השני. היו רגעים שהזכירו את הפארק דה פראנס (אודי ציטיאט)
כמו אז עם הרצוג
ולכן היה עדיף שאנדי הרצוג הכועס, המתוסכל, הבוער מחימה, היה אומר :"It's not fun anymore" על פני "It's not funny anymore". זה היה מסביר למה ההנאות שלנו צריכות להיות בסוף הקמפיין, עם קבלת תוצאות האמת, ולא במהלך דקות טובות במחצית השנייה אחרי שזורקים לפח את מערך שלושת הבלמים וחוזרים לשחק בכנפיים. כי זה בדיוק מה שעשתה נבחרת ישראל נגד אוסטריה באוקטובר 2001, כשהובילה 0:1. היא זרקה לפח את כל מה שלימד אותה ריצ'ארד נילסן, לא שיחקה על תוצאה, המשיכה לשחק כדורגל כדי להבקיע עוד אחד, איבדה כדורים, עשתה פאולים, וכמובן לא עמדה כמו שצריך בחומה.
ואז היה אנדי הרצוג צעיר יותר שניצל את זה, רץ בשמחה ולא הביט לאחור. אם היה מביט לאחור היה רואה את נילסן המתוסכל (שהיה יותר מדי סקנדינבי כדי להראות עצבים) ממלמל כנראה שזה "כבר לא מצחיק".
אנדי חמודי, חולים עליך. אתה המאמן שחלמנו עליו. אל תקבל עצבים. מטומטם מי שלא נותן לך קדנציה שנייה. עכשיו לך תנער את וילי רוטנשטיינר שאמור לעשות פה מהפכה, תשלח אותו מהר לקזחסטן, אולי הוא יגיע למשחק הנבחרת הצעירה היום (שם הוא אמור להיות), שיסביר להם מה לא עושים כשמובילים 1:2 על סלובניה בחוץ, חצי שעה מהמקום בטבלה שמוביל ליורו.
הרצוג. מטומטם מי שלא ייתן לו עוד קדנציה (אודי ציטיאט)
ארגון ההגנה
השער ממצב נייח שחטפה הנבחרת בבאר שבע נגד מקדוניה, כמו השער השלישי שחטפה בסלובניה, כמו השערים שהיא חוטפת בדרך כלל, נובעים מכך שעוד בבתי הספר לכדורגל, אי שם בגילאי 4-5, כשרושמים את הילד, נותנים לו כדור. והכי חשוב זה לתת לו תפקיד. לא להסתכל עליו שנה שלמה ואז לראות שלילד יש שליטה בכדור, והוא רץ יפה איתו, ומכדרר, ונעשה אותו שחקן כנף. בקבוצת כדורגל קודם כל אומרים לילד מה הוא יהיה, ואחר כך עושים שינויים. כמו שעשו עם חאתם אלחמיד, שנולד חלוץ, הפך לבלם, וכיכב אתמול כמגן שמאלי. זה קורה גם בגיל 28.
אחת הסיבות שישראלים לוקים כל כך במשחק הגנה, זה שאין שחקני הגנה בישראל. בגיל 4-5 הילד החליט שהוא משחק "למעלה", במקום שיחליטו בשבילו מה הוא משחק. כשמקבלים 2,000 שקל בחודש כדי להיות מאמן ילדים, הדבר האחרון שאתה צריך זה גם לקבל הורים על הראש. "למה הילד שלי בלם? הוא צריך לשחק קשר התקפי". הילד שלך בלם, ואם אתה לא רוצה, קח אותו לקבוצה אחרת, או שיילך לג'ודו. זה הספורט הלאומי.
שיטת הפלסטר
אז הרצוג התעצבן והיה ישראלי, ולמעשה התנהג כמאמן ישראלי כבר במחצית, כשהחליט לאלתר. זה די ברור שאם לא היה מאלתר, הוא לא היה זוכה לתקווה וגם לתסכול, וייתכן שהמשחק הזה היה נגמר 0:2 יבש לסלובניה, שלום וניפגש אחרי החגים באוסטריה. אבל הוא אילתר, וזה היה יפה לעין, אבל גם הפך את ההגנה הישראלית המאולתרת בלאו הכי ליותר מסננת מכפי שהיא אפילו מסוגלת להיות.
חאתם עבד אלחמיד. נולד חלוץ, הפך לבלם ותופקד כמגן שמאלי (אודי ציטיאט)
זו השמיכה הקצרה של הכדורגל הישראלי. אין הגנה? הרצוג יעשה שלושה בלמים ויבנה את המשחק על דסה וטוואטחה. אין טוואטחה? בעיה. נשים את בן הרוש מגן שמאלי, כי הוא שמאלי. כן, אבל הוא לא כזה מגן. אז נשים את חאתם שם, ונשאיר את ישראל עם קו בר-לב מודרני, דגני וטאהא, האמיר שלח והאריק בנאדו של 2019, בחצי השעה הכי חשובה של הנבחרת מאז מרץ 1976 בסיאול. דגני וטאהא, וכל זה תוך כדי אלתור, והסתגלות במגרש חוץ, בתנאי לחץ.
לפני שנה המאמן היה אוסטרי. עכשיו הוא נהיה שלמה שרף, כולל המריצה. אין טענות, נהנינו אז ונהנינו אתמול, עכשיו בואו נעשה חבילת ספורט מורחבת, כדי שלא נפספס אף משחק מהיורו.
מלך ישראל
הרגעים האלה שעל המגרש משחקים יחד סולומון, דאבור, חאתם, כיאל, נאתכו וזהבי, הם רגעים בהם אתה מבין שפוטנציאל יש פה, צריך רק לחבר לו משמעת.
ואף מילה מיותרת על זהבי, 14 שערים בנבחרת במסגרת תחרותית רשמית, כמו חמד, יותר מפייגנבוים, חרזי ושפיגל, אחד פחות משפיגלר, רק שלושה פחות מסטלמך ובניון. "הוא אף פעם לא מגיע לנבחרת", נאמר פה לפני שזרק את סרט הקפטן. התברר שהוא מגיע, אפילו פצוע.
מה דעתך על הכתבה?