החומר האנושי: מה אפשר לקחת מהקמפיין של הרצוג ורוטנשטיינר?

ערב המשחק של הנבחרת נגד אוסטריה בווינה, זהבי נזכר בשיחת הטלפון שהחזירה אותו לנבחרת לאחר שהשליך מעליו את סרט הקפטן. וילי רוטנשטיינר היה על הקו. זהבי לא הופתע מהשיחה אבל קיווה שלא תגיע, כך הוא סיפר לאורן יוסיפוביץ. הסיפור שלו עם הנבחרת היה אז כבר סגור מבחינתו, הוא השאיר אותו מאחוריו, למד להשלים עם העובדה שבקריירה שלו נפער חור שחור. היה לו טעם לא טוב מהופעותיו בנבחרת, הוא לא מיצה את היכולות שלו בשורותיה בכל הקמפיינים שבהם השתתף, לבטח לא הרים אותה או הוביל אותה להישגים. עד האוסטרים כמעט לא היו לו רגעים גדולים במדיה, ואם היו, הסרט מחק אותם.

רוטנשטיינר אמר לזהבי משפט אחד: אין מצב שהפרידה של שחקן בשיעור קומתו מהנבחרת הלאומית שלו תיצרב בתמונה שבה הוא נראה משליך את סרט הקפטן. אף שחקן גדול שמבקש להיזכר לדורות הבאים לא יכול להרשות לעצמו תמונה כזאת. זהבי הפנים. רוטנשטיינר נגע בנקודה.

בהמשך רוטנשטיינר והרצוג הגדירו לו את הציפיות שלהם ממנו: שיהיה מי שהוא, הנבחרת לא תלויה בו, דאבור זה שחקן המטרה, הוא החלוץ השני. הדברים הונחו על השולחן. זהבי הבין שהוא חוזר בלי תנאים, לא בטוח שלהרכב הפותח, אבל – לא הכל על הכתפיים שלו, האוסטרים הורידו ממנו טון. זה מה שקרה בקמפיין הזה, הוא אומר ליוסיפוביץ, זה היה הטריגר, זה מה שהניע אותו.

זהבי. שוכנע לחזור ועשה זאת בגדול (דני מרון)

האוסטרים נגעו בזהבי, נגיעות קטנות, רק איפה שצריך. הם לא הוסיפו ממדים למשחקו, לא שינו לו תפקוד, רק אמרו לו את הדברים הנכונים, יצרו את התנאים שאפשרו לו לבטא את עצמו. הגולים שהוא נותן, הכמות, התכיפות, הסגנון – זהבי נראה בקמפיין הזה כמו חלוץ ברמה עולמית. הוא עושה לבלמים ולשוערים רק מה שהגדולים באמת עושים להם ובכל משחק הוא עושה את זה, גם כשנערכים מולו. לפני שהדיאלוג שלו עם האוסטרים התחיל, זהבי נראה כמו שחקן בסוף דרכו בליגה הסינית.

אני מסיק מזה שהאוסטרים יודעים לטפל בחומר האנושי שמוגש להם. הם יודעים איך מפיקים ממנו. האוסטרים נתנו לנבחרת ישראל את זהבי לאחר שזו ויתרה עליו והוא עליה. כשהמאזן שלהם בנבחרת יישקל ויוחלט על המשך דרכם, זה צריך להירשם לזכותם. לא כל מאמני הנבחרת ומנהליה בעבר ידעו לגשת כך לשחקנים שלהם.

אחרי המשחק נגד אוסטריה הקמפיין של הנבחרת ליורו 2020 נכנס לשלב הסיכומים שלו. הוא דומה לזה של קודמיו. הנבחרת כשלה במבחן התוצאה. נקבעו לה יעדים, והיא לא עמדה בהם. היעד היה העפלה ליורו – מובן שיש עוד סיכוי תיאורטי, אפשר עוד להגיע מפה ומשם ובתנאי – אבל בשלב הזה הענף קובע: "ספגנו שערים נאיביים מנבחרת אוסטרית בינונית, כשלנו בכל הפרמטרים הטקטיים והמנטליים, האוסטרים החזירו אותנו אחורה, הם הוציאו מהסגל שלנו את המינימום".

זהבי במשחק ההפסד בווינה (אודי ציטיאט)

מבחן התוצאה הוא כלי פשוט שנועד להקל על החיים. הוא מפשט מצבים מורכבים לשורה תחתונה אחת. השורה התחתונה היא רק חלק מהסיפור שלנו, את זה אנחנו לומדים שוב ושוב. מבחן התוצאה לא באמת מסביר למה אנחנו מקבלים כל הזמן את אותה תוצאה אף על פי שאנחנו מנסים כל מיני דברים. מבחן התוצאה בכדורגל הישראלי הוא מייאש.

לצד מבחן התוצאה אפשר להניח את מבחן המבט המפוכח. המבט המפוכח מונע טלטלות מיותרות בכך שהוא ממתן את הציפיות. הקמפיין הנוכחי הגדיר לנבחרת ולכדורגל הישראלי כולו את מקומו ביקום, אבל הגיש לו את הממצאים באופן כזה שיקל עליו לעכל אותם. דווקא משום שזה היה מהקמפיינים המעודדים של הנבחרת בכל הקשור לגישה של השחקנים, למחויבות שלהם ובמקרים רבים גם למה שהפיקו מעצמם – להרבה שחקנים היו דקות טובות בקמפיין הזה – הנבחרת נהנתה לשחק, מתי נהנו כאן בפעם האחרונה ממשחקים של הנבחרת? גם במצב הזה נמצאה התאמה מלאה בין הישגיה לבין רמתו של הכדורגל שלנו בכל המסגרות.

אין סיבה שהנבחרת הישראלית תגיע ליורו כפי שאין סיבה שקבוצה ישראלית תשחק בשלב הבתים של ליגת האלופות, כפי שאין סיבה ששחקנים ישראלים ישחקו באירופה ויטלטלו אותה. הכדורגל שלנו לא מספיק טוב, בסופו של דבר מי שצריך להגיע מגיע.

נאתכו והרצוג. הקפטן פורח אצל האוסטרי (לירון מולדובן)

המבט המפוכח יניח לרגע בצד את מבחן התוצאה ויציב לעצמו רף ציפיות חדש, מותאם יותר ליכולות הריאליות. רף ציפיות שאפשר לעמוד בו בלי להתבוסס שוב בחרא בקמפיינים הבאים. אם מציבים רף כזה, אפשר לבחון מה האוסטרים עשו פה ואם שווה לתת להם להמשיך.

ערן זהבי ביטא הערכה לעבודה שהאוסטרים עשו במקרה שלו; ביברס נאתכו הגדיר את התקופה תחתיהם כטובה ביותר שלו בנבחרת ישראל. הוא תמיד הגיע לקמפיינים אבל נראה כבוי, אצל האוסטרים אפשר היה להבין לפרקים למה נאתכו משחק באירופה בקבוצות מוכרות כמעט לאורך כל הקריירה שלו; אלי דסה מרגיש שהוא חייב להם הרבה מהקריירה שלו. נראה שהאוסטרים הפיקו את המקסימום מחומר השחקנים שגדל כאן לא בתקופתם ולא תחת ידיהם. הבחירות שלהם, מקומיים או לגיונרים, נראו סבירות, הם הלכו על המוכחים, הפכו כל אבן כולל עמרי בן הרוש, כל מי שגדל כאן ונמצא ראוי קיבל הזדמנות.

במבחן המבט המפוכח נפיק מהקיים את הטוב ביותר, נסתפק בשלב הזה בנבחרת תאבת חיים שמספקת הנאות קטנות, במקביל נעבוד על היסודות, נרד למטה ונחפור עד שנגדל דור חדש של שחקנים שאותם אפשר יהיה להעמיד למבחן התוצאה.