כולם שונאים את ה-VAR

play גל לייבוביץ', VAR
גל לייבוביץ’, VAR | מאור אלקסלסי
ליברפול - מנצ'סטר סיטי 1:3 05:23

האנגלים אולי מובילים את המרד, אבל הם ממש לא לבד. בפרק זמן קצר מדי הפכה המערכת החדשנית מאמצעי הכרחי למשהו שנוא ש"הורס את הכדורגל". ענבל מנור על הבעיות המרכזיות ותהליך הטמעה של שנים

שלושה חודשים הספיקו לקבוצות הפרמיירליג להגיע למסקנה משותפת: "ה-VAR הוא תאונת דרכים". אירועי המחזור האחרון הגבירו עוד קצת את האנטי הציבורי המובהק שיש לאנגלים נגד המערכת. ביום חמישי, צפויה משלחת נציגי קבוצות הליגה להיפגש עם יו"ר איגוד השופטים מייק ריילי. הדרישה ברורה: "פתרון או הוצאת המערכת מהמגרשים". הכל, חוץ מהסטטוס קוו הקיים. "נקיים דיון פתוח. האם VAR משפר את המשחק? לא. יש קבוצות שידרשו להוציא את המערכת באמצע העונה. אני אישית חושב שה-VAR הופך את הליגה לבדיחה", אמר ל"טיימס" אחד מנציגי הקבוצות.

הפרמיירליג היא הליגה האחרונה שהכניסה את המערכת לשימוש, וכעת, האנגלים הפכו למובילי המהפכה נגדה. ביקורות היו וישנן גם במקומות אחרים, אבל באנגליה, מולדת הכדורגל, המצב קיצוני. אוהדים, פרשנים, מגישי טלוויזיה, צופים במגרשים – כולם שונאים את ה-VAR. האם זהו מקרה קלאסי של ישן נגד חדש? מסורת נגד קידמה? לא בטוח שזה כל הסיפור. במקרה של ה-VAR, הנזק התדמיתי עולה על התועלת הברורה. במצב הנוכחי, מהפכה של ממש לא תוכל להתקיים לאורך זמן. לפחות לא בלי שינויים של ממש בדרך בה המערכת פועלת.

כשמדברים על VAR, צריך לצאת מנקודת הנחה ברורה: בשורה התחתונה המטרה מושגת – פחות החלטות שגויות שמשפיעות על התוצאה. גם באנגליה בדקו ומצאו שעם המערכת, אחוז ההחלטות המדויקות בנוגע לשערים, פנדלים וכרטיסים אדומים עלה מ-82 ל-90. הדרך היא הבעייתית. המחיר לא שווה את התוצאה הסופית.

המחיר לא שווה את התוצאה הסופית (Gettyimages)

הבעיה המרכזית של ה-VAR היא שבחלק לא קטן מהמקרים לא מתקבלת תוצאה שאין עליה ויכוח. כלומר, ה-VAR לא מייצר ודאות. להבדיל, מערכת עין הנץ בטניס או טכנולוגיית קו השער בכדורגל מספקת החלטה ברורה, חד משמעית ונראית לעין, גם אם מדובר במילימטרים. הכדור בפנים או בחוץ, עבר את הקו או לא. אין אמצע. אין שיקול דעת והצופה במגרש או בטלוויזיה רואה את זה בבירור מול העיניים. השימוש במערכות הללו מהיר ולא מפריע לשטף המשחק.

דווקא במקום בו ה-VAR אמור לייצר ודאות – שריקות לנבדל – המערכת נופלת. לכאורה, לא אמור להיות הבדל. שחקן נמצא בנבדל – גם של מילימטרים – או שלא. המערכת יכולה להבחין בנבדל הקטן ביותר, עין האדם, גם אחרי הקפאת תמונה ושרטוטי קווים, לא. נוצר כאן אבסורד. הצופה מקבל אמת מדעית ולא יכול להכיל אותה. מאז כניסת המערכת נפסלו בגין נבדל שערים שלעולם לא היו מעוררים מחלוקת בחוקיותם לפני ה-VAR. מכאן שמבחינת הצופה, מדובר בהחלטה שגויה.

זו הבעיה המרכזית. במקום להפוך את הכדורגל להוגן ה-VAR מרחיק את הכדורגל מהאספקטים החשובים של המשחק. הכדורגל הפך למופע טלוויזיוני. שום דבר לא בטוח. שער הוא לא בהכרח שער. פנדל הוא לא פנדל. חגיגה היא לא באמת חגיגה. המפסיד הגדול ביותר מהסיפור הזה הוא הצופה במגרש. הוא לא יודע מה הוא רואה ואין מי שיעזור לו להבין. נותר לו רק להמתין בחוסר ודאות. כך, המשחק מאבד מהאותנטיות שלו.


המערכת יכולה להבחין בנבדל הקטן ביותר, עין האדם לא (Gettyimages)

יש כמובן בעיות אחרות. יותר מסערת נגיעת היד של טרנט אלכסנדר ארנולד במשחק העונה בפרמיירליג, מה שדחף את האנגלים לקצה היה השער שנפסל לשפילד יונייטד מול טוטנהאם. המשחק בלונדון נעצר לשלוש דקות ו-47 שניות. האנגלים מתהדרים בקצב ובשטף שהפך את הפרמיירליג לליגה הנצפית והאיכותית בעולם. מבחינתם, מה שקרה בלונדון הוא לא פחות מבגידה בערכים.

העליהום הציבורי התחזק. אירועי השבוע האחרון נוספו לשלל ביקורות. למשל, רק לאחרונה התנצל איגוד השופטים על פנדל שנשרק לחובתה של אברטון מול ברייטון. נוצר כדור שלג. מגישי טלוויזיה ופרשנים משלהבים את הקהל עם התבטאויות וציוצים פומביים נגד המערכת. קריאות אנטי VAR נשמעות בכל מגרש. האנגלים מרגישים שגנבו להם את המשחק. "ה-VAR כרגע לא עומד במטרה. הוא לא עובד. למשחק אין ביטחון במערכת. החוקים משתנים משבוע לשבוע. הפרשנות לא אחידה. המאמנים מבולבלים וכועסים והשופטים בפאניקה. כל שבוע יש סיפור חדש", כתב אוליבר הולט ב"דיילי מייל".

עיתונאי אחר, ריצ’רד וויליאמס, לקח את הנושא רחוק יותר: "VAR הוא כמו הברקזיט, כל שיקול הגיוני שניתן ברוח טובה מבוטל בגלל הנזק aהוא גורם, הטרחה שהוא מייצר והחשד שהוא משרת אינטרס של מישהו אחר – במקרה הזה, יצרני הטכנולוגיה והגופים המשדרים שמקבלים בברכה עוד מקור לוויכוחים עבור הפרשנים שלהם".

לא פחות מבגידה בערכים (Gettyimages)

הקולות באנגליה להוציא את המערכת החוצה, אפילו באופן זמני החל מאמצע העונה ועד לשקילה מדש, הולכים וגוברים. אבל גם אם נשים רגע את תיאוריות הקונספירציה בצד, ברור שיש כאן בעיה כלל עולמית, במיוחד כשלא מעט מהמקרים שיקול הדעת של השופט מתחלף בשיקול הדעת של האיש שצופה במוניטור. הממוצע בגרמניה הוא שינוי החלטה פעם בשלושה משחקים ובאנגליה פעם בארבעה משחקים. אלו מספרים נמוכים שעל פניו לא מתיישרים עם המחאה. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהאנטי והשנאה למערכת. דבר אחד ברור: כשאין אמון במערכת, אי אפשר יהיה להתקדם איתה לאורך זמן.

השבוע, התקיים בשווייץ פורום מאמני העלית של הכדורגל האירופי. שימוש ב-VAR תפס חלק מרכזי בדיון. רודי גארסיה מאמן ליון טען: "אנחנו רוצים שהשופט יישאר האחראי וה-VAR יהיה כלי לשיפור הכדורגל". ג’ורג’ו מרקטי מראשי אופ"א הסכים: "זה כלי צעיר שצריך להתפתח ואמור לעזור. ברור שצריך לשפר את השימוש בו".

יורגן קלופ, שלטענת רבים הרוויח השבוע בגדול מהמערכת, העביר גם הוא ביקורת באותו אירוע: "אפשר לשפר את ה-VAR. הוא לעולם לא יהיה מדויק ב-100 אחוז וכולם יודעים את זה. יש כמה דברים שאפשר לשפר למשל במקרים של נגיעות יד ונבדל… יש מרווח לטעויות, אף אחד לא מצפה לשלמות, אבל אתה רוצה לראות החלטות צודקות".


קלופ. "ה-VAR לעולם לא יהיה מדויק ב-100%" (Gettyimages)

המסקנה כאן ברורה. ה-VAR כאן כדי להישאר, אבל השימוש בו צריך להיות מעט שונה. כבר עכשיו אפשר לראות שכל ליגה פיתחה לעצמה "תרבות VAR" שמושפעת מדעת הקהל. למשל, בארץ יש תחושה שאחרי סערת אלי חכמון במשחק בין בני יהודה לעירוני קריית שמונה במחזור הראשון ורמיזות בתקשורת למאבקי אגו, השופטים הראשיים חוששים שלא להישמע לעצות שופטי הווידאו. התוצאה היא לעיתים שימוש מופרז במערכת.

גם בליגות כמו טורקיה ופורטוגל יש חיבה מוגזמת לשימוש במערכת והתוצאה היא משחקים שמתארכים ל-100-102 דקות ברוטו. בגרמניה, למשל, בדקו ומצאו שזמן המשחק נטו עלה בעונה שעברה בלמעלה משתי דקות והסיבה היא כמובן תוספות הזמן הארוכות. באנגליה יש לחץ גדול לאפשר לשופטים לגשת בעצמם למוניטור כמו שעושים בשאר הליגות. זה אמור להחזיר להם את השליטה במשחק, אבל מצד שני, יגרום לעצירות תכופות יותר.

במילים אחרות, ה-VAR הביא איתו יותר דילמות מוודאות. הוא לא יכול וכנראה לעולם לא יוכל להביא לצדק בכל מחיר או לתוצאה של 100 אחוז החלטות נכונות. הוא גורם לבלבול, פוגע בהנאה, מוציא את העוקץ ומכניס את כולם ללחץ. טעויות תמיד יהיו חלק מהמשחק, זו קלישאה שלא תשתנה. רק שעכשיו, אסור לטעות. במובן מסוים, גם השופטים עצמם נמצאים כאן במעין דיסוננס.

השופטים הראשיים חוששים שלא להישמע לעצות שופטי הווידאו? (אודי ציטיאט)

"שנים שחקנים היו צועקים על השופט שישנה החלטות. עכשיו הם מחכים ל-VAR שיתערב ומוכנים לקבל את ההחלטה הסופית. זה עוזר לשופטים ‘למכור’ את ההחלטה שלהם לשחקנים… שופטים השוו את המערכת לכרית אוויר – אמצעי בטיחות שמונע תאונה קטלנית. הם יודעים עכשיו ששום החלטה שלהם לא תהיה טעות מוחלטת. חילוקי דעות לעולם לא ייפסקו, אבל עכשיו לא ישחטו שופט שבוע בתקשורת על טעות", הסביר שופט העבר הגרמני אלכס פויירהרדט.

אז מה הפתרון? סביר שבתקופה הקרובה היו ניסיונות לשכלל את המערכת. למשל, לקבל החלטה לגבי מי המסכות הקובעת באיזו סיטואציה ומתי השופט הראשי מחויב לגשת למוניטור. באנגליה מציעים להראות לצופים על המסך את מה שרואה השופט במוניטור ולחשוף אותם לשיחה בין שופט הווידאו לשופט הראשי – הכל כדי להגביר את הוודאות של האוהד שמגיע למגרש.

יש קולות קיצוניים יותר הקוראים לתת מרווח טעות במצב של נבדל, כלומר להורות על פסילת שער רק במצב ודאי. לכל הפתרונות הללו מכנה משותף: להביא את ה-VAR כמה שיותר קרוב למקום של עין הנץ – מערכת שאין עוררין על כמעט 100 אחוז של ההחלטות שלה. האם זה בכלל אפשרי בכדורגל? לא בטוח. הפיכת ה-VAR לחלק בלתי נפרד מהמשחק היא תהליך הטמעה של שנים, תהליך של חינוך קהל חדש. היא גם תהליך קשה אפילו יותר של שבירת סטיגמה. בפרק זמן קצר מדי ה-VAR הפך מאמצעי הכרחי למשהו שנוא ש"הורס את הכדורגל". האנגלים אולי מובילים את המרד, אבל הם לא לבד. כולם שונאים את ה-VAR.  

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי