1. תארו לעצמכם שבחצי גמר הפלייאוף, איכשהוא, תצליח ישראל לגרור את המשחק לפנדלים ושם, החטאה איומה של אחד השחקנים הביתיים ומקבץ מושלם שלנו, יביא אותנו לגמר, שאיכשהוא, אחרי הגרלה, ייערך בישראל, ושם, שוב איכשהו, עם המון מזל, וטעויות של האורחים, תצליח ישראל להשתחל ליורו 2020, האם לא תרגישו צורך לעמוד ולצעוק: "אני, סמי בן טובים, דפקתי את הקופה?"
כי מה אנחנו אם לא סמי בן טובים? יש לנו נבחרת ליורו? יש לנו צורה להופיע ביורו אם במהדורת החדשות, שעה לפני המשחק, מדברים על מסי ולא על הנבחרת? האם יכולה נבחרת שאין במדינה שלה תרבות ספורט, אפס זיקה לספורט מקומי, עם נטייה בולטת של אנשים צעירים ומשועממים להתפרץ לזירת משחק רק כדי לגעת בכוכבים, לשחק בטורניר הגמר של אליפות היבשת? זה לא קטע מסרט? קטע!
כי האמת היא שהתחושה אתמול, כצופה, נעה בין מבוכה עמוקה מהיכולת של הנבחרת – גישה, סגנון, יכולת – לבושה גדולה מההתנהגות של האוהד (זה כבר לא סמי עופר, זו תופעה כלל ארצית).
כל מה שנבנה משני קמפיינים של אנדי הרצוג, התרסק אתמול כמגדל קלפים. העידוד מהרצון של השחקנים, מהסגנון ההתקפי הזורם, החיבור שהוצת מחדש – כל אלה נעלמו כלא היו. זו היתה בדיוק אותה נבחרת של העשור האחרון: מבוהלת, אפאטית, נחותה פיזית-טקטית-טכנית, נבחרת דרג חמישי באירופה. זו לא נבחרת ליורו, זו בקושי נבחרת לאסיה.
"בקושי נבחרת לאסיה". זהבי חוסר אונים מול הפולנים (דני מרון)
2. "הקהל הישראלי התאהב באנדי הרצוג". משפט קאלט. מודה, האיש נחמד מאוד, מקסים אפילו. אני לא בטוח שהוא טוב מהמאמנים הישראלים, וגם הם לא נחשבים ללהיט. הרצוג הלך על דרך שמרנית בשנה ורבע שהוא פה, כיוון שהגיע מאוחר ונאלץ לתפור נבחרת שתכסה בכמות על המגרעות שלה מהמגרעות ותנצל באיכות את מעט היתרונות שלה. אבל עברה שנה ורבע, צריך להתחדש, לחפש פתרונות יותר יציבים, יותר הגיוניים, להיות ורסטילי. ההתבססות הסיזיפית על הלגיונרים – חלקם לא משחקים, חלקם משחקים בקבוצות שנופלות מקבוצות הצמרת הישראליות – ההתעקשות על מערך שלושה בלמים, כשאחד מהבלמים הוא בכלל קשר, או למשל ההתאבדות על אותו צוות קישור שמבצע משחק מעבר בסופר סלו מושן, ולא מסוגל להניע כדור גם בשטח מת. ציפינו שמשהו ישתנה, עם הזמן, בחוליים של הנבחרת, אבל זה רק הלך ונהיה גרוע יותר.
והכי גרוע, הנבחרת נראתה כבויה, כמו גם המאמן. זה לא מה שחשבנו שנראה אחרי שנה ורבע של התנעה מחדש. זה היה נראה כאילו הרצוג הודיע לשחקנים לפני המשחק שהוא עוזב בסוף הקמפיין, או במחשבה הרבה פחות קונספירטיבית – הקמפיין נגמר ברגע ששבדיה ניצחה שלשום את רומניה, והייתה נפילת מתח. ככה זה, שכבר מהמחזור החמישי מנתחים פה את סיכויי ההעפלה לפלייאוף, כאילו זה ההישג הכי גדול של הקמפיין. נא לא להתבלבל: הפלייאוף הוא ההישג הגדול של הקמפיין הקודם, ואף שער מה-11 שכבש ערן זהבי במוקדמות לא היה חשוב מהשער המצמק שכבש בסקוטלנד, ושבכלל נתן לנו צ'אנס לפלייאוף.
ציפינו שמשהו ישתנה, אבל זה הלך ונהיה גרוע יותר. הרצוג (דני מרון)
3.הרצוג תרגל במשך כל השבוע את דיא סבע – השחקן המצטיין במשחק האחרון מול לטביה – שנראה מועמד טבעי להחליף את מנור סולומון, אבל העדיף בסוף במקומו את בירם כיאל, שנראה הרבה מתחת לכושרו. הרצוג תרגל גם את סאן מנחם הקליל והנחוש במקומו של טאלב טוואטחה אבל ברגע האחרון חזר לאופציית עומרי בן הרוש, שלמרות הצלת השער, לא יכול לשחק שחקן כנף במערך של שלושה בלמים, ולמען האמת גם לא מגן שמאלי בנבחרת ישראל. ברגע האחרון הרצוג פחד. לא ברור למה.
והכי מביך מבחינתו – ומבחינתנו – שכבר אחרי 5 דקות ופיגור בשער היה אפשר לראות כי המערך כשל, כי הציוות נכשל, כי אין לנו שלושה בלמים שיכולים להגן על שוער שלא יוצא לכדורי גובה ומשחק הרגל שלו לקוי. ובכל זאת חיכה הרצוג עד לדקה ה-43 כדי לעשות חילוף ולשנות מערך. וגם זה אחרי פציעתו של טאהא. לא פחות מפיאסקו!
המערך כשל, הציוות נכשל. כיאל ושחקני הנבחרת מאוכזבים (דני מרון)
4.מדהים, אבל בשלושת הניצחונות המשמעותיים של נבחרת ישראל בדור האחרון, היא כלל לא נטלה חלק. זה התחיל ב-1989 עם הניצחון של ניו זילנד על אוסטרליה שהבטיח לישראל כי תיקו בסידני יעלה אותה לפלייאוף; המשיך ב-1999, כשניצחון אוסטרי על קפריסין תיקן הפסד ישראלי בקפריסין, ושלח אותה לפלייאוף העליה ליורו, ואחרי עוד 20 שנה, הניצחון השבדי המרשים ברומניה, ששלח את ישראל לפלייאוף העליה ליורו. רק אלוהים יכול להסביר איך ההצלחות הבודדות של הנבחרת מאז העליה למונטריאול 76', מגיעות בזכות התערבות של נבחרות נייטרליות.
וכמו הצהלות אחרי שבית"ר ירושלים הגרילה את ויסלה קרקוב במוקדמות האלופות ב-2007, כך הנבחרת חגגה עליה לפלייאוף עוד בטרם סיימה את קמפיין המוקדמות עצמו, קמפיין שעד לניצחון אמש של אוסטריה על צפון מקדוניה, עוד היה פתוח לעליה. שחקני הנבחרת נראו אתמול במחצית הראשונה כאילו נשלחו לבדיקת לב במאמץ או להתאמת מדרסים, לא כמו נבחרת שרוצה לסיים שני קמפיינים רצופים בלי הפסד ביתי.
ולכן, ההופעה הישראלית בפלייאוף העליה ליורו 2020 היא מצג שווא. הנבחרת הזו לא יכולה לנצח בחוץ אף נבחרת מדרג 3 ויהיה נס אם תגרור את המשחק הזה לפנדלים, ומול נבחרות דרג 1 – ראינו אתמול את פולין החרוצה – אין לנו סיכוי אפילו להגיע לפנדלים.
וצריך גם לומר את האמת העגומה, בוודאי אחרי צפייה בנבחרת ישראל הצעירה מול מונטנגרו, או ההפסד המביך של נערי ישראל לאנדורה: אנחנו בברוך רציני. ואחרי שנה וחצי בתפקיד של וילי רוטנשטיינר, המצב רק מחמיר. לא יהיה מ'תחת לאף 2', תשכחו מזה. גם בלומפילד הוא כבר לא בלומפילד.
זהבי תופס את הראש. המצב רק מחמיר (דני מרון)
5. אל תשכחו רק לומר תודה לקמיל גליק, הקפטן הפולני, שהציל את נבחרת ישראל אתמול ממבוכה ששייכת למדינות עולם שלישי. מקווה שכל קנס שיוטל על ההתאחדות הישראלית ייגבה מחשבון הבנק של מי שפרץ לדשא, והוא כמובן ייאלץ – אחרי שישתחרר מהכלא – להתייצב בכל ערב בו נערך משחק כדורגל בינלאומי בישראל, בתחנת משטרה כדי להראות נוכחות. עד סוף ימיו.
מקווה מאוד, שדני בנעים, שגייס ים של כסף כדי להביא לפה את ליאו מסי ולואיס סוארס, ידאג שמחר בערב בבלומפילד תוצב סוללה של 'כיפת ברזל' שתיירט את הטילים האנושיים האלה שינסו להגיע לכוכבי ברצלונה.
"צריך להציב סוללת כיפת ברזל נגד התופעה" (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?