צריך לבחון את הדברים גם מנקודת המבט של אנדי הרצוג. בעוד מעסיקיו בנבחרת ישראל "מביעים את אכזבתם ומתחבטים בדבר המשך דרכו", הוא לא מתחבט, הוא קיבל כבר החלטה. היא התקבלה בין סלובניה לפולין.
כשירותו של הרצוג למלא את תפקידו, הוטלה בספק כבר מהרגע שהוחתם. היה לה בסיס. לא היה לו ניסיון קודם בתפקיד מקביל. הוא עשה קצת נבחרות צעירות וקודם היה עוזרו של חברו, יורגן קלינסמן, שביקש להנהיג רפורמה גדולה בכדורגל האמריקאי.
הרצוג היה חלק מהניסוי הגדול שקלינסמן ערך ובסופו נותר חסר תעסוקה, עד שקיבל הצעה מווילי רוטנשטיינר, לאמן את נבחרת ישראל. במונחים שלו ובמעמדו כמאמן, זאת הייתה הצעה גדולה, לא מובנת מאליה. הוא קיבל הזדמנות שאיחרה להגיע.
הרצוג עם קלינסמן, לפני שנותר ללא עבודה (Michael Steele/Getty Images)
הרצוג לא ילד, הוא התחיל מאוחר את קריירת האימון שלו, הוא משך ושיחק עד הרגע האחרון, והיה הכוכב הגדול שהיה, וממש כמו אלי אוחנה – נראה נהדר על המגרש ובפוסטר.
המאמן האוסטרי הגיע לנבחרת ולקהל שלה מעל לראשיהם של מקבלי ההחלטות, מעצבי הלכי הרוח ואנשי המקצוע – אלה נותרו ספקנים, על אף הרוח הטובה שסבבה את הנבחרת שלו: לפיהם, היא נבעה מחיבור טוב בינו לבין שחקניו – הרצוג מדבר עם שחקניו כמו שהם אוהבים שמדברים איתם, הם יודעים איזה שחקן הוא היה, מחמיא להם לחלוק איתו את אותה פיסת דשא.
הוא אדם זורם, הגון, ובמישור האישי הוא לא מעורר התנגדויות – אבל במישור המקצועי המערכת לא מרפה ממנו, היא תופסת את הכדורגל שהנבחרת שלו משחקת כמו משב של אוויר חם, נטול אמירה מקצועית או חידוש כלשהו.
יודע כיצד לגשת לשחקניו (דני מרון)
בסך הכל, הנבחרת שלו השיגה תוצאות עוד פחות טובות מקודמותיה, שגם הן לא עמדו ביעדיהן – היא לא השתפרה במהלך הקמפיין, חולשותיה המסורתיות נחשפו שוב ושוב, וגרוע מכל – היא שוב מעלה את הדיון בעניין נחיתותו הפיזית המובנית של השחקן הישראלי והמנטליות המחוררת שלו. זה מה שהמעטפת המקצועית סביב הרצוג רוחשת, ועם רחשים אלו המאמן הצעיר מתמודד יום-יום.
אברם גרנט נתן הופעה בטלוויזיה כמה ימים לפני המשחק נגד פולין. נימוסיו הטובים נותרו כשהיו. גרנט החמיא לאוסטרים באופן כללי. מובן שהיה לדבריו גם סאבטקסט, אבל נתמקד בטקסט.
בין היתר הוא דיבר על הנבחרת שלו למוקדמות מונדיאל 2006. נראה שאברם ביקש הכרה בנבחרתו ובהישגיה. היא קיבלה בשעתו גיבוי ציבורי רחב, רבים חוו אותה, אבל היא נותרה בזיכרונם משמימה, שלילית ומזוהה עם גולים שבאו לאחר נסים.
גרנט. קמפיין עם גולים שבאו ב"נסים" (Phil Cole/Getty Images)
הנבחרת של 2006 לא הפסידה במשחק אחד במשך הקמפיין, ניצחה את הקטנות, לא הפסידה לגדולות, אבל עדיין – כשמדברים על נבחרת ישראלית שהתחברה לקהל שלה, מדברים על הנבחרות של שלמה שרף, לא של גרנט, המזוהה עם "התחת של אברם", מונח שרווח עוד קודם, אבל בקדנציה שלו קיבל הכרה גורפת שנשאה אותו בהמשך עד גמר ליגת האלופות עם צ'לסי.
אברם תמיד ידע להשיג את התוצאה, אך אף אחד לא זוכר את נבחרתו כנקודת ציון ותחילתה של מורשת. הנבחרת של שרף חקוקה בשל כמה משחקים נהדרים ששיחקה. זה אומר משהו על דבקות במבחן התוצאה.
אנדי הרצוג סילק מעל שחקניו את הדיכאון הקיומי שבו הם היו שרויים. סילוק זה נתן קמפיין שבו הנבחרת הציגה לפרקים כדורגל טוב שמותיר זיכרונות, לצד פרקי כדורגל שמוכרים למי שעוקב אחרי הנבחרת כבר 40 שנה, ובאלה הרצוג לא נגע.
הרצוג סילק את הדיכאון הקיומי מעל שחקני נבחרת ישראל (אודי ציטיאט)
הוא לא יכול. במשך עשרות שנים ישראל סופגת בדקה האחרונה של תוספת זמן מאיזו טעות אידיוטית. אנחנו למדנו לחיות עם זה, הרצוג לא. זה מה שעומד בינו לבין פריצת הדרך האישית שהוא מייחל לעצמו.
התבטאויותיו מעידות על כך שההכרה התחילה לחלחל אצלו אחרי המשחק נגד סלובניה, שהוליד את אותה התפרצות שלו ביחס לשחקניו. הוא זיהה פערים שאין ביכולתו לגשר על פניהם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאוסטרי הסגיר מה הוא חושב על החומר האנושי שהוא עובד עמו.
הנבחרת עלתה למשחק הבית באצטדיון טדי נגד פולין, כשעל הקווים שלה היה מאמן פסימי, שלא מאמין בשחקניו וביכולת שלו לעזור להם. יום לפני המשחק שחקניו התבשרו שעלו לשלב הפלייאוף – באיזשהו מקום התקיים איזשהו משחק שתוצאותיו גרמו לכך שעלו לשלב זה, ומכל מקום משימתם הושגה.
פערים שלא ניתן לגשר עליהם (דני מרון)
קיימות אם כך שתי גישות – או שעולים למשחק משוחררים ונותנים הצגה או ש-"אין בשביל מה לשחק" ומורידים הילוך. הישראלי נוטה לאמץ את הגישה השנייה. "אין בשביל מה לשחק" זה מונח שהוא גדל עליו ושמע סביבו בכל קבוצת גיל – יש משחקים ש"מתאבדים עליהם" ויש ש"אין בשביל מה לשחק".
כבר דורות שהליגה הבכירה, בשליש האחרון שלה, רוויה במשחקים שבהם "אין בשביל מה לשחק". ערן זהבי הסביר אחרי המשחק נגד פולין: "לא הערכנו שהם יבואו בגישה כזאת, שככה הם יתנפלו, הם לא היו צריכים את המשחק הזה, הם כבר עלו".
הפערים בין פולין לישראל נחשפים מפעם לפעם כשקבוצה מחמש הליגות הבכירות פוגשת בשלבים המאוד מוקדמים של המפעלים האירופיים קבוצה מתחתית החבית. מצד אחד שחקנים שספורט בכלל, כדורגל בפרט, הוא שפת האם שלהם. מהצד האחר, פולטי הברות זוחלים על ארבע.
"אין בשביל מה לשחק" (אודי ציטיאט)
הרצוג עצמו ירד הרוס לחדר ההלבשה אחרי המשחק נגד סלובניה, ופגש בשחקנים שמחמיאים זה לזה על המשחק הטוב שנתנו. הוא יצא מאיזון בחדר ההלבשה והגיע לא מאוזן לראיון לאחר מכן.
הוא חזר לאירוע בראיון לכאן 11 לפני המשחק נגד פולין, והרחיב בעניין התפיסה שלו את המונח "מנטליות" ביחס לשחקני כדורגל. מנטליות, כפי שהוא מבין אותה, לא נובעת מהנפש – היא נוצרת ונלמדת.
מקצוען אמיתי דופק ספרינט בדקה ה־90, "יורד לגליץ'" אף על פי שהוא מותש ועוד רגע הכל מסתיים וכל הגוף כואב, כי אין אפשרות אחרת ובעיקר יש לו הכושר הגופני. מיום שעמד על דעתו לימדו אותו כך, ולכן הוא משקיע הרבה מעבר למסגרות שבהן הוא נמצא. כשהרצוג ראה את שחקניו נגד הפולנים, הוא ראה ילדים בני 6 שירדו לשחק בגינה ובני 18 באו ולקחו להם את הכדור.
"כמו ילדים קטנים שלקחו להם את הכדור" (דני מרון)
מבחינתו, זה הזמן לעשות את החשבון הכולל. את מה שהיה יכול לתת, הוא נתן. הקמפיין הזה מוסיף לו שורה חשובה בקרדיט: הוא התנסה באימון נבחרת לאומית והשיג איתה את מה שמאמני נבחרות בדרך כלל משיגים עם נבחרותיהם – שומרים על הקיים, לא משפיעים עליו, משיגים מה שניתן, ונכנסים למעגל של מועמדים שיש להם כבר ניסיון.
זה יותר מכפי שהיה לו קודם שקיבל את המינוי. זה זמן טוב לחתוך. הוא מתגעגע לילדים והם אליו, הוא מאמן כדורגל, לא מאלף אריות בקרקס. המקום שלו בבית, קרוב למשפחה, הוא יאמן קרוב לבית, תהיה בטח איזו קבוצה אוסטרית קטנה קרוב לבית. אם לא, הוא יחלק דואר.
מה דעתך על הכתבה?