דרוקר ושות': הישגי שיא בלתי נשכחים, בצד כישלונות מהדהדים

שרון דרוקר לא צריך במקרה הזה את דפי הסטטיסטיקה שהוא מקבל לידיו בסיומו של כל משחק. התוצאה כל כך חד־משמעית, עד שהתעמקות בפרטיה נראית מיותרת. אבל זה מה שמאמני כדורסל עושים בסיום משחקים, בוחנים את הסטטיסטיקות. הפירוט הסטטיסטי מלמד אותו מה עומק השבר: זאת לא הקבוצה שלו בשום אספקט, היא הפסידה בכל פרמטר, אין לזה הסבר.

היה לה משחק טוב נגד סאסארי שברח לה, את כל האנרגיות השאירה שם, הוא ראה את זה בשפת הגוף של השחקנים לאורך כל המשחק; כל מה שמדברים איתם ומדגישים, פשוט נעלם. עכשיו זה משתקף לו במספרים, וזה במשחק גביע נגד נהריה, בהיכל בחולון, משחק אחד מהפיינל פור, משחק שאין ממנו חזרה וכך הקבוצה נראית.

מפה לשם דרוקר מתהלך בינינו כבר 20 שנה. נדמה שלא מזמן לקח את היול"ב קאפ עם הפועל ירושלים. אז זאת הייתה כניסה מהדהדת של מאמן בראשית דרכו. בשנה הראשונה שלו כמאמן ראשי הוא הביא את מכבי רעננה לגמר הפלייאוף ולקח משחק אחד ממכבי ת"א. בהמשך עבר לגליל, ותוך עונה כבר חתם בירושלים. דרוקר טס. בשנה הראשונה שלו בירושלים לקח איתה את היול"ב קאפ. הוא נתפס ילד פלא בתחום, אבל בשנה השנייה שלו פוטר. ירושלים הייתה הראשונה לזהות אותו והראשונה להכתים אותו.

דרוקר. ציפו בחולון שיעשה מה שעשה באילת (עדי אבישי)

הגרף המקצועי של דרוקר דומה לזה של מרבית המאמנים הבכירים בישראל. שכבה שלמה של מאמנים, בעלי רקורד, סמכות ומעמד, שמקצועיותם לא מוטלת בספק אבל הגרף שלהם מסגיר תנודות בלתי מוסברות – הישגי שיא עם קבוצות שהסביבה שלהן לא שוכחת, ולצדם כישלונות מהדהדים ופיטורים מבישים. אותם אנשים ממריאים ומתרסקים בתכיפות ובתדירות של רכבת הרים, כך הם חיים את חייהם, ואם תחפור תמצא דפוס – הם מצליחים כשסביבת העבודה מתאימה להם מלכתחילה. מעט מאוד יודעים לאלף סביבת עבודה בעייתית. סביבת עבודה בעייתית על פי רוב עורפת את ראשיהם, שאחר כך, תוך זמן קצר, מתחברים חזרה לגופם והם קמים ונעמדים על רגליהם, בסביבה חדשה, במקום אחר. זו הדינמיקה שמקובלת בענף.

דרוקר מביא את הגרף התזזיתי שלו לאילת. המקום הרעוע הזה מתגלה כסביבת עבודה שמתאימה לו, ובמשך שנתיים הוא מעביר שם קליניקה באימון כדורסל שסופה בפיינל פור של השנה שעברה. אילת הראתה מה דרוקר יכול להוציא מתחת ידו, כשבינו לבין סביבת העבודה שלו קיימות הבנות בסיסיות.

שחקני הפועל חולון אחרי ההדחה מהגביע (עדי אבישי)

כשחולון רואה מה דרוקר עושה באילת, היא רוצה רק את אותו דבר. זה יספיק לה. אם זה מה שדרוקר יכול לתת, שייתן את זה לה, לא לאילת. והיא עוד תקבל יותר כי היא גם נותנת יותר, זה החשבון שחולון עושה, היא נותנת לו הרבה יותר מכפי שאילת נתנה. נתחיל בזה שחולון זה מועדון, לא תפאורה של מועדון, יש לחולון היסטוריה, יש לה שורשים, הנהלה יציבה, היכל חדש, בסיס פנאטי של אוהדים, חולון מוכנה לפריצה שלה. דן שמיר השאיר שם קבוצה שבתקופתו הפכה לצלע השלישית בכדורסל הישראלי: מכבי־ירושלים־חולון. זה המקום הטבעי שלה. חולון צריכה מדרוקר דבר אחד – שיקבע שם את מעמדה.

דרוקר. השפלה ברבע הגמר באולם הביתי (לירון מולדובן)

נאמר שהרקע ההיסטורי שלה ועומק שורשיה בכדורסל המקומי מכתיבים לחולון את היומרות והציפיות שלה מעצמה. חולון מצפה מקבוצות הכדורסל שלה כי כך מקובל בעיר מהיום שהקבוצה נוסדה. זאת עיר כדורסל מימיה הראשונים, בחולון לא עלתה השאלה מה קודם למה, כדורסל לכדורגל או ההפך. חולון הקימה את אצטדיון הכדורסל הראשון בישראל, "אצטדיון הכדורסל בחולון" קראו למתקן הפתוח. היו עוד כמה מגרשים חוץ ממנו, אבל "אצטדיון" היה רק אחד. על הבלטות שלו ישראל שיחקה את המשחקים הבינלאומיים, והכדורסל הישראלי אירח את האירועים הגדולים שלו, שהזמינו מגרש ניטרלי – את משחקי גמר גביע המדינה. על "אצטדיון הכדורסל בחולון" הוטלא בהמשך "אולם הפחים".

האוול. הקבוצה לא השתדרגה (עדי אבישי)

בהגדרה, יש לחולון מעמד בכדורסל הישראלי לא פחות מזה שיש לירושלים. חולון גידלה שחקנים, הוציאה מאמנים, כמעט בכל העשורים היו לה קבוצות גדולות, לא כולן מימשו, אבל היו ייחודיות, קבוצות שזוכרים. חולון מבעבעת שאפתנות, מקום תובעני, קשה. בית"ר ירושלים במונחים של כדורסל, זה המזג שלה.

פעם הפועל ירושלים הגדירה את עצמה כאלטרנטיבה – אנטי מכבי. היא תפסה את מקומה של הפועל ת"א שפינתה את הנישה. הלכי הרוח האלטרנטיביים נתנו לירושלים כמה גביעי מדינה וכמה תבוסות שהנחילה ליריבה הגדולה אבל מנעו ממנה לגדול; "דופקים אותנו, לוקחים לנו, אבל יש בנו אהבה והיא תנצח". אלה היו האנרגיות שהניעו את ירושלים בתקופה ההיא, אבל לא נותר מהן זכר מאז עברה מ"מלחה" ל"ארנה". ירושלים חדלה להיות אלטרנטיבה, אף אחת לא מגדירה אותה, היא עומדת בזכות עצמה, ומהעמדה הזאת היא מתייצבת לכל משחק שלה נגד מכבי בשנים האחרונות, לא חשוב איפה או על מה משחקים. זה מה שהיא מצפה מעצמה, זה נראה לה טבעי, וכך זה גם מתקבל.

אוהדי הפועל חולון. לא מוכנים לספוג תבוסות ביתיות (עדי אבישי)

המעבר מ"מלחה" ל"ארנה", מאלטרנטיבה מתריסה למתמודדת שווה, כרוך בייסורי גדילה: הקבוצה כבר לא תמיד ישראלית, אין בה שחקני בית, גם לא ארז כץ, כל מיני טיפוסים באים והולכים, לא כולם מקובלים על ה"בריגדה האדומה". "הארנה" שינתה את התודעה של ירושלים ותפיסתה את עצמה. ירושלים התמסדה. קיבלה על עצמה את הכללים שמקובלים אצל יריבותיה. בגרעין הקשה של האוהדים שלה עדיין קיימים הלכי רוח של "מלחה", זה הגרעין שיחסו לקבוצה דתי, כמו הגרעין הקשה של אוהדי חולון, אבל הפנאטים של "מלחה" נמהלו באלפים חדשים שה"ארנה" חשף, אלפים שגדלו יחד עם הקבוצה וסירבו להישאר תקועים מאחור, ב"מלחה". המציאות כפתה את הקהל הזה על הקבוצה הביתית, המשפחתית, הדחויה והמתריסה שהייתה הקבוצה של "מלחה". הקבוצה של "מלחה" חדלה להתקיים. ירושלים זו הקבוצה של ה"ארנה".

עם או בלי תמיכה עירונית – עיריית חולון מעדיפה להשקיע בחינוך ובתרבות, לא בספורט מקצועני – אין שום דבר שמונע מחולון לגדול ולהיות הפועל ירושלים. נבנה לה אולם חדש שהותאם למידותיה, הוא אמור היה לשים את חולון במקום אחר, היא משחקת באופן קבוע במסגרות אירופיות, היא רק צריכה להתאים את עצמה. אבל חולון מביאה להיכל החדש את המזג הישן, את אותה גישה, את אותו קהל. חולון נשארה ב"אולם הפחים".