ערן זהבי בראיון סיכום עשור: "אולי הגיע הזמן שאעזוב את גוואנגז'ו"

דווקא החופשה בארץ, מבין מגוון החופשות שלו במהלך פגרת המשחקים בסין, היא העמוסה ביותר על ערן זהבי. מפגשים עם משפחה, חברים, ובעיקר עומס ראיונות בתקשורת, בוודאי בחודש שבו מסכמים עשור עם הכדורגלן הטוב בעשור השני של המאה. לפחות דבר אחד טוב מגלים בגיחה הזו לארץ לפני שמתעופפים לריזורט הבא: החזרה לנבחרת, ובעיקר ההופעה בה במוקדמות יורו 2020, הפכו את התקופה הנוכחית לפופולרית ביותר בקריירה שלו.

בתחילת העשור, ינואר 2010, היה ערן זהבי חלק מהחבורה המופלאה שהרכיבה את הקבוצה הגדולה בתולדות הפועל ת"א, זו שזכתה בדאבל הכוכבית. ארבעה חודשים וחצי לאחר תחילת העשור, כבש זהבי את שער האליפות המדהים בטדי, ובמהלך אותה שנה כבש שלושה שערים בשלב הבתים של ליגת האלופות, כולל שער מספרת בלתי נשכח לרשתו של הוגו לוריס מליון. כשהפך למחליפו בקישור האחורי של ביברס נאתכו שחתך לקאזאן, אף אחד לא האמין שהוא יסיים את העשור עם 274 שערים, יותר ממאה שערים מכל כדורגלן ישראלי אחר. "על הלוח היו שמים אותי קשר אחורי", הוא מגלה את הסוד, "אביחי ידין היה עושה את רוב העבודה ההגנתית ומשחרר אותי קדימה. מטבעי לא יכולתי תמיד להישאר ולהחזיק את העמדה שלי בקישור האחורי, כי תמיד הייתי עולה. הגול היה מפתה אותי".

אבל לא היית מכונת שערים כמו היום
"הייתי. זה שלא שמו אותי שם, לא הפריע לי לסיים עונה עם 11 שערים ו-10 בישולים, מספרים שאין אותם היום בליגה. אפילו חלוצים מסיימים כמלך שערים עם 15 שערים ב-36 משחקים. בנוער ובנערים תמיד הבקעתי שערים. זה לא משהו חדש שהתגלה אצל פאולו סוזה".

מוטי איוניר סיפר לי פעם, שכשהיה מאמן הנבחרת הצעירה, התלבט את מי להכניס כמחליף במצב של 0:0 במשחק בגרמניה, אותך או את נאתכו. חשב שאתה תביא שינוי ובסוף הכניס את נאתכו. זו הייתה המציאות אז?
"זה בדיוק הכדורגל הישראלי. אם הוא היה עושה את מה שהאינסטינקט שלו אמר לו – ואני מת על ביברס, שחקן ענק, עשה קריירה לא פחות גדולה משלי – לך תדע, אבל הוא הלך בסוף עם הקל והמוכר מבחינתו, באזור הנוחות שלו, ולא ניצח את המשחק. זה קורה הרבה בכדורגל הישראלי. פה תמיד מסתכלים תכלס על מה שטוב למשחק. לא כל שחקן צריך לעשות דריבל ולעבור שלושה שחקנים. אצלנו מגדירים טכניקה כמי שעושה דריבל כזה או אחר".

חוש הכיבוש היה קם אצלו מאז ומתמיד. ערן זהבי (לירון מולדובן)

עליך אומרים שאין לך דריבל כמו הגדולים באמת
"יש לי ואני יודע לעשות את זה כשצריך, אבל אני לא משתמש בזה הרבה כי אני יודע שזה לא התפקיד שלי. בסוף, גדלתי בשכונה, שיחקתי קט-רגל כל החיים, ואי אפשר לשחק קט-רגל אם אתה לא מוכשר ואין לך דריבל. אני לא משתמש בו כי אני לא חושב שזה נחוץ. אם תסתכל על כמה גולים יש לי בדריבל, אתה תגלה שיש לי יותר מכל אלה שאתה קורא להם דריבליסטים. זו חוכמה של שחקן לא להשתמש בדריבל יותר מדי".

בימים ההם שבהם היית בעמדות לא אהובות ולא שיחקת את הכדורגל שלך, מה עבר לך בראש, איך ראית את הקריירה שלך?
"הייתי שבור, זה היה מעצבן אותי בטירוף. אחרי כל טעות קטנה הייתי מסתכל על הספסל ורואה שכבר מעלים מישהו לחימום. כל המשחק הייתי בלחץ, מחכה לדקה 60 לחילוף. הייתי צריך להתעלות על הלחץ הזה. כשאתה משחק ככה, לא יעזור, אתה לא תביא את היכולות שלך ב-200 אחוז. היה לי את יגאל הלל שליווה אותי הרבה, אבל בסוף הייתי צריך אומץ כדי לעשות את מה שאני עושה. הלל היה אומר לי: 'שחק את המשחק שלך, אל תסתכל על המאמן כי זה לא יעזור, אתה תאבד את הביטחון. אתה לא צריך שהמאמן ישתולל עליך כדי להבין שעשית טעות'. הייתי צריך להבין שכדי להצליח זה יבוא רק ממני".

באחד המשחקים האחרונים שלך בהפועל, בדרבי, לא מסרת לבן שהר כשהגעת מול שוער, ואלי גוטמן החליף אותך. אחרי המשחק אמרת שאם היית נקלע לאותה סיטואציה, היית עושה זאת שוב
"היו לי עשרות גולים כאלה ולכן אמרתי את זה. היו לי המון אמוציות כי היה לי משחק מצוין. לא אשכח שכאשר חתמתי במכבי דיברתי עם יואב זיו והוא הזכיר לי את הקטע הזה וסיפר כמה הם שמחו שהוחלפתי אז. הוחלפתי במצב של 0:1 לנו ובכל פעם שחטפנו גול, גוטמן הסתכל עלי והאשים אותי בזה. זה מאוד עצבן אותי, ואמרתי לו את זה אחרי שנים. הוא גם הבין שעשה טעות. זה גם חלק מההתחשלות".

לא היה צריך לקרוא את הספר שכתב עליך אורן יוסיפוביץ' ולראות תמונות שלך כילד עם חולצה צהובה, כדי להבין שדי סבלת בהפועל
"זה הדבר שהכי עצבן אותי כשעשו ממני אויב המדינה ובוגד. אף פעם לא הייתי כזה מחובר להפועל. מאז שהייתי ילד תמיד היו לי בעיות עם הפועל ת"א. תראה לי עוד שחקן בכדורגל הישראלי שעבר עם קבוצת האם שלו שלוש או ארבע בוררויות. בתכלס, הם לא היו יכולים להביא אותי, הם לא רצו להביא אותי, ואני שמח מאוד שזה לא קרה".

"אף פעם לא הייתי כזה מחובר להפועל" (לירון מולדובן)

ואם הם כן היו רציניים, והיה להם את הכסף?
"אז אני יכול להגיד לך שבכל מקרה החלטתי ללכת למכבי ת"א. לא אהבתי אף פעם לעשות משהו שעשיתי כבר. ברור שהיה מו"מ, ואתה אומר לעצמך שזה המקום המוכר וזה נוח, אבל איפה שהוא בלב, הבנתי שאני לא צריך להיות שם".

גם סיום דרכך במכבי היה על בסיס של התעמרות
"בכל מקום שהרגשתי שקצת משחקים איתי ושאני לא המוערך, לא היה טוב לי. וזה לא היה בגלל כסף. לא יודע אם הרבה אנשים יודעים מזה, אבל אם הייתי נשאר במכבי, הייתי מרוויח בשנה הראשונה סכום הזוי, שווה לסכום שהרווחתי בשנה הראשונה בגוואנגז'ו (4.5 מיליון דולר לפני מענקים – ר.ע), ועדיין הרגשתי שגם לי וגם למכבי ת"א זה לא נכון ללכת לעסקה כזו. מיץ' הבין שהוא רוצה להגן על ההשקעה הזו, הבנתי שזו עסקה גדולה מדי לכדורגל הישראלי. לא היה נורמלי מבחינתי להרוויח סכום כזה בכדורגל הישראלי".

לא יכולת לחתום מצפונית?
"לא, אבל אני יודע מה קורה פה בכדורגל ומה קורה במדינה. אם אתה מרוויח כזה סכום פה, מה אני כבר יכול לעשות בשבילו? הרי שברתי את כל השיאים פה, כל מה שאני אעשה ייראה פחות, ובסכום יותר גבוה. ועדיין זה נפל על דברים שהאגו שלי, גם של מיץ', הביאו אליהם. אמרתי למיץ' שאם נפצעתי, זה אצלו, זה לא כי הלכתי לשחק קט רגל בשכונה. לא הפסדתי משחק במכבי שלוש שנים, לא הפסדתי אימון. שיחקתי פצוע ועם זריקות וזה סעיף שמאוד הכעיס אותי. אני לא שחקן פציע".

הייתה איזה עונה באירופה שלא פתחת בגלל פציעה
"אתה יודע איך נפצעתי? עשיתי ריצה ליד הים, הסתכלתי על הזמן, נכנסתי בברזנט וקרעתי את שריר הארבע ראשי. חואן טוריחו רצה לרצוח אותי. הוא ביקש לא לעשות כלום בפגרה, כי הוא הכיר אותי".

"הרגשתי שגם לי וגם למכבי ת"א זה לא נכון ללכת לעסקה כזו" (לירון מולדובן)

הבחירה בגוואנגז'ו נראית קצת תמוהה
"הייתי כבר בן 29, הרגשתי שאני צריך לעשות משהו. אמרתי שאו שאני הולך לכסף הגדול או שאקבל הצעה מקבוצה טובה מאירופה, דרג שני כזה. הייתה לי החלטה מאוד ברורה: או חלום, או כסף. וההצעה הכספית באה לפני הצעה אחרת".

אבל הייתה פורטו כמה חודשים לפני
"זה נפל בגלל שלופטגי פוטר".

מזל הא? יכולת לגמור כמו דאבור
"האמת שהוא כל הזמן מדבר עם מואנס עלי. זו הייתה חוויה אדירה אם זה היה קורה. לא הייתי מרוויח את הכסף הגדול אבל גם לא הייתי יודע מה זה כסף גדול ולא הייתי מרגיש שום פספוס".

הכסף הגדול הוא כל כך גדול שאתה בכלל מרגיש בהבדל, בין שלושה מיליון ל-12 מיליון?
"ברור שמרגיש. ההבדל הוא מאוד משמעותי. אולי עם שלושה מיליון אתה יכול לחיות כמו שרצית, אבל עם 12 מיליון האנשים סביבך יכולים לחיות כמוך. אני מסתכל על הכדורגל כביזנס, בסוף זה עסק".

ככה מתנגדיך מכנים אותך: איש עסקים
"יכול להיות, אבל אני קודם כל שחקן כדורגל. אם אבוא היום לשחקני נבחרת ישראל ואבטיח לכל אחד מהם עשרה  מיליון דולר אם יעלו למונדיאל, אתה חושב שנעלה למונדיאל? מה זה ישנה? נמציא יכולת? אם זה לא בא מבפנים, אתה לא תצליח. כסף יכול לתת לך דרייב קטן, אבל לא לאורך זמן".

"כסף יכול לתת דרייב, אך לא לאורך זמן" (אריאל שלום)

אתה כובש יותר משחקנים שמרוויחים כפול ממך בסין כי אתה עושה את ההפרדה הזו?   
"ברגע שחתמתי על החוזה, הכסף כבר אצלי בכיס, לא תוכל לקחת אותו ממני. עכשיו יש שתי דרכים: ליהנות מהדרך, להשיג כבוד ותהילה או ליהנות מהכסף. מי שמשלם לי, אני רוצה שירגיש שיש תמורה לכסף שלו. ברגע שאני חותם על חוזה, אני חושב כבר הלאה, איך לשפר, איך אהיה הכי טוב על המגרש. בסוף, כשאני עולה למגרש, אני מרגיש כמו אותו ילד מהשכונה. הכסף לא עולה איתך – לא לאימון ולא למשחק".

אם היו מבקשים ממך לפני 10 שנים להביע משאלה ולקבל את אחת משלוש האפשרויות – להיות עשיר, לקבל מעמד בכיר, או להיות שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, במה היית בוחר?
"כדורגל ומעמד לפני הכל. אני תמיד שואף להיות הכי טוב ולהוכיח לכולם שבסוף הם יאמינו במה שאני מאמין בו. תמיד האמנתי ביכולת שלי".

כשהיית ילד בן 11 ואמרת בטלוויזיה שאתה רוצה להיות כמו יוסי בניון כשתהיה גדול, האמנת שיהיו כאלה שיגידו בגיל 32 שאתה יותר גדול אפילו ממנו?
"ילד שלא מאמין לא יכול להגיד דבר כזה. ראיתי סרטון של עומרי כספי כילד אומר שהוא רוצה לשחק ב-NBA. אם יש לך אומץ להגיד את זה, אתה גם יכול לעשות את זה. עשרות אלפי ילדים לא אומרים את זה, כי בהרבה מקרים זה מרגיש מפגר לומר את זה. לכל אחד יש את המקום שלו בהיסטוריה. לפני חמש או שש שנים לא היית שואל אותי את זה, כי יוסי שיחק בליברפול, ארסנל וצ'לסי. אני לא אוהב את חוסר הכבוד הזה שנותנים לו. לא צריך להשוות. לכל תקופה יש שניים-שלושה גדולים בדור. באימוני נבחרת הסתכלתי על יוסי בניון בהערצה".

כשנתת את גול האליפות בטדי, כבר הצלחת לראות שניים-שלושה צעדים קדימה לאן תגיע?
"גם לפני הגול הזה. חלמתי לצאת לאירופה. חלמתי על ספרד, כי זה היה הכי טבעי. כשקיבלתי הצעה מאיטליה, קיבלתי גם הצעה מספורטינג ליסבון".

איזה פספוס. אצלה התחיל רונאלדו את הקריירה
"פלרמו היו מקום חמישי בליגה איטלקית, עלו לגמר גביע. כשמועדון כזה רוצה אותך הרגשתי שזה יותר נכון ללכת לליגה איטלקית מאשר לליגה פורטוגלית. זה הדבר הכי טוב שעשיתי".

זהבי לאחר החתימה בפלרמו. "קיבלתי במקביל הצעה גם מספורטינג" (Gettyimages)

למה?
"כשהגעתי לשם הבנתי שהפיזיות שלי ברמה לא טובה. שאתה צריך להיות מאוד חזק בשביל לשמור על הכדור. בשביל לקבל את הכדור, אתה צריך לעשות תנועה למקום הנכון, בזמן הנכון, לתת את הפס הנכון. למדתי דברים טקטיים שמעולם לא ידעתי אותם. אמרתי לעצמי: 'יואו, איך הכדורגל הישראלי שלח אותי לאיטליה, איזה בלוף מכרו להם?'. שיחקו 3-4-3, לא ידעתי איפה לעמוד ומה המאמן שלי רוצה ממני בכלל. בישראל לא היה דגש באימונים על הדברים הקטנים: איך סוגרים, לסגור קווי מסירה. אימונים בחדר כושר היו טירוף. נודעתי בישראל כמי שעובד קשה, אבל כשהגעתי לשם הבנתי שאני לא קשור לענף, שאני חייב להתחיל לעבוד. מרוב שהתחלתי לעבוד גם הגיעה הפציעה בשריר מאחור, כי רציתי להדביק את הפער ועבדתי כמו משוגע. אתה רואה שם שחקנים שלא משחקים עשרה משחקים רצוף ולא מורידים רגל מהגז לשנייה".

אז איך ויתרת?
לא ויתרתי. מתוך 38 משחקים בשנה הראשונה שיחקתי 20, בסריה א'. יש כאלה שלא עושים את זה היום באנגליה. רציתי לשחק תמיד, התחלתי מחנה אימונים בעונה השנייה ואז נפצעתי לארבעה חודשים. כששיחקתי הרגשתי טוב, והיו שחקנים בהתקפה כמו מיקולי, דיבאלה, הרננדס, איליצ'יץ' ופיניליאס מנבחרת צ'ילה. תן לי שחקן ישראלי שיכול להשתלב בחמישייה כזו, דיבאלה היה שם שחקן ספסל. זו הייתה הרמה. כשהוחלפו שלושה מאמנים, הבנתי שצריך לקחת צעד אחורה".

למה לא למקום אחר באירופה?
"כי לא הייתי מוכן לצאת להשאלות".

זה שלב שאתה אומר לעצמך: נחזור לארץ, נשחק קצת ונצא שוב?
"אמרתי לג'ורדי קרויף בפירוש: 'אני חוזר, חותם לחמש שנים, אבל עם סעיף שחרור של מיליון יורו, כי אני רוצה לשחק אצלך שנה וללכת חזרה'. הוא כיבד את זה. תנסה להוציא היום סעיף שחרור של מיליון יורו, אף אחד לא ייתן לך. אנשים לא יודעים אבל אני היחיד שחזר מאירופה וירד בשכר ב-40 אחוז, במקום לעלות ב-40 אחוז. זו הסיבה שהצלחתי לעומת אלה שחוזרים ולא מצליחים. הרווחתי 550 אלף יורו בעונה, בגיל 25, בפלרמו. זה היה המון כסף מבחינתי, אבל כשאתה לא מצליח, הצעד הנורמלי הוא לרדת, כי לא הצלחת. השחקנים הישראלים חוזרים לארץ לאותו כסף כמו שהיה להם באירופה, מקבלים חוזה לחמש שנים. עכשיו תסביר לי מה האינטרס של השחקן הזה לעשות הכי טוב שהוא יכול כדי לנסות ולצאת חזרה? הוא הרי סבל, מה הוא צריך לצאת עוד פעם אם הוא מקבל עכשיו את אותו כסף?"

מה האינטרס של שחקן שמרוויח 12 מיליון דולר ורוצה להרוויח 16 מיליון דולר להישאר בקבוצה שגם בעונה הבאה טנג מי-האו יכניס לו כדור מצד ימין, ולא ג'ושוע קימיך?
"אני בגיל אחר. זה אולי לא נראה אבל ביולי אני כבר אהיה בן 33, אני כבר חושב אחרת על הדברים. אולי בדיעבד הייתי הולך לעוד קבוצה באירופה ומנסה לעשות עוד צעד באמצע".

אז איך אתה לא נהיה שבע?
"כי אני רואה את זה כביזנס, אבל לא על המגרש".

"אני היחיד שחזר מאירופה וירד בשכר ב-40 אחוז" (לירון מולדובן)

אם יש משהו שעלה בעשור האחרון לראש סדר היום בכדורגל העולמי זו התחרות הסמויה בין ליאו מסי לכריסטיאנו רונאלדו, תחרות שמבוססת בעיקר על מספרים ותארים אישיים. בהשראת המאבק הזה הפכה תופעת ערן זהבי – שחקן שכובש כמעט בכל משחק – לעצומה. הצבת יעדים מספריים והעמידה בהם, הפכה אותו למפלצת ספורטיבית, מכונת שערים בסדר גודל שהכדורגל הישראלי לא ידע.

נוצרה תופעה לפיה אדם מתיישב לצפות בך, הוא מצפה לגול, ואוי ואבוי שזה לא קורה
"הדבר הכי חשוב כדי להיות אחד הגדולים זה לעשות את הדברים לאורך תקופות ארוכות, וזה הדבר הכי קשה, כי אתה אף פעם לא יכול להרשות לעצמך להיות שבע. שחקנים היו באים ורואים איך אני מתאמן אחרי שלושער היו אומרים: 'מה המטומטם הזה עושה?' אבל אחרי שרואים את זה עוד פעם ועוד פעם, מבינים שזו הדרך שלי. לא ישנה אותי עוד שלושער או עוד צמד. כדי לשמור על הדרך הזו, אתה צריך למצוא כל הזמן אלמנטים חדשים".

איך אתה מאתגר את עצמך?
"כל שבוע אני בא לעשות את אותו דבר. אספר לך משהו: אני עושה בטרום עונה אימונים קשים מאוד ולפעמים, כשממש קשה לי, אני ממלמל: 'אתה צריך להיות מלך השערים, שחקן העונה ולשבור את השיא… אתה צריך להיות מלך שערים, שחקן העונה ולשבור את השיא', וככה כל הזמן. כנראה שלא אמרתי מספיק חזק את המשפט 'להיות שחקן העונה'".

האמת? לא הגיע לך, הגיע לפאוליניו
"זו אגב הסיבה שאני אומר לשי, אשתי, שאולי הגיע זמני לעזוב שם. כי הדברים האלה לא קורים סתם. סיימתי שלוש שנים וחצי, בדיוק כמו שהייתי במכבי שלוש שנים וחצי; כבשתי בגוואנגז'ו 99 שערים, במכבי כבשתי 98 שערים. לא קיבלתי בעונה האחרונה שלי, למרות שיא הכיבושים, את תואר כדורגלן העונה. יש לי דה ז'ה וו, ואם זה יקרה ואעזוב, אני לא אופתע".

זה הזמן
"זה מתבקש. או למכור אותי או לחתום על חוזה חדש. כרגע יש לי חוזה. עם כל הכבוד זה סין, הם יכולים להגיד לי לסיים את השנה האחרונה בחוזה וללכת ללא תמורה. כסף שם זה לא עניין עיקרי. יש המון סימנים שכן מראים לי שאני הולך".

"אמרתי לאשתי שאולי הגיע הזמן לעזוב את גוואנגז'ו" (אתר הליגה הסינית)

לא זוכר סאגת חוזה אצלך כמו עכשיו, כמעט חודשיים ללא ודאות
"כי מחכים. עוד לא יודעים מה החוקים החדשים. קבוצות לא יודעות מה יהיה התקציב. לא חושב שגוונגז'ו יכולים לבקש עלי יותר מדי כסף, שנה שעברה רצו גם 40 מיליון. שואלים אותי למה אני לא עובר: כי לא נותנים לי לעבור".

שמעתי שהבעלים לקח את ההצעה מניוקאסל, קימט וזרק לפח
"אני לא יודע, אבל הוא קימט וזרק הצעות יותר גבוהות, לא מאנגליה. הם הראו לאורך כל הדרך שהם לא רוצים שאלך. אין לי סיי בעניין".

שמע, אתה משחק מ-2016 בליגת כוכבים, שתכל'ס זה כמו ללכת בתוך אלבום של סופרגול, ולהיות הכי בולט. מה המחמאה הכי גדולה שקיבלת?
"לא יודע אפילו מאיפה להתחיל, כי קבלתי כל כך הרבה, מהמאמנים הכי גדולים. זה התחיל מסקולארי שבשנה הראשונה שלי אמר לי: 'אני מסיים בסוף שנה, אני עובר לשנגחאי ואני רוצה לקחת אותך, אתה השחקן הכי טוב בליגה הסינית'. בסוף הוא לקח אליפות באברגרנדה ולשם לא יכולתי לעבור בגלל המדיניות. זה ממשיך בקנבארו, רוג'ר שמידט שרצה אותי בטירוף. כשאני רואה את השחקנים הגדולים שם זה כבוד הדדי מאוד גדול. מדברים בטלפון, הודעות. בארץ לא יכולת להגיע לזה לעולם. הכבוד הכי גדול הוא שאתה לא מרגיש שם כמו שחקן מליגה ישראלית שנתן כמה גולים, הם מסתכלים עלי כאחד שהיו רוצים אותו לצידם. ערן שדו, שהצטרף השנה, נדהם לראות שגם כשאנחנו נוחתים בדליאן, לדוגמא, מחכים לי אוהדים מקומיים ומגיעים אלי למלון עם חולצות של נבחרת ישראל. מוחאים לי כפיים באצטדיונים, זה דברים שבארץ לא מסוגלים לעכל".

איך זה לא מדכא אותך, המיס מץ' הזה בין שחקנים זרים התקפיים לשחקני הגנה ושוערים סיניים
"קח אותי, את דיא סבע ומוסה דמבלה, זרוק אותנו בכל קבוצה בליגת העל, איפה אנחנו מסיימים?"

כנראה מקום ראשון
"אז על מה אנחנו מדברים? וזה הזרים שלנו. ואם אזרוק לך את אוסקר, האלק וארנאוטוביץ' בקבוצה, איפה הם יסיימו? עזוב, הדיבורים על הליגה הסינית הם דיבורי סרק".

"הדיבורים על הליגה הסינית הם דיבורי סרק" (אודי ציטיאט)

הכדורגל הסיני חלש. עם אלקסון כמתאזרח הנבחרת הסינית לא מסוגלת לנצח בסוריה
"יש להם את אותה בעיה כמו לכדורגל הישראלי. עד שהם לא יוציאו שחקנים מחוץ לכדורגל הסיני או שיגדילו זרים משמעותית, הם לא יוכלו להתפתח. הם עושים צעדים בכיוון ויש להם המון כסף להשקיע. אם כל השחקנים בנבחרת ישראל ישחקו בליגת העל, אתה לא תעלה עוד 200 שנה, לא יעזור. בשביל להשתפר צריך לשחק ברמה יותר גבוהה".

יש בכל זאת משהו שאתה מתחרט עליו?
"אם אני מתחרט על משהו זה על מקרה סרט הקפטן, אבל זה היה דבר שהעיר קצת את הכדורגל שלנו ושם מראה מול העיניים. גרם שינוי באנשי מקצוע, בהתנהלות שהייתה מסביב. עובדה שמהמקרה הזה הבינו שצריך להתנהל אחרת".

אבל הקהל הוא זה שהוציא אותך מדעתך
"זה לא רק הקהל. כי בסוף אתה בא למגרש טעון. לא הרגשתי טוב ממה שהיה מסביב לנבחרת. זה מה שיצר את הפיצוץ. לא הרגשתי טוב במקום שהכי רציתי להרגיש בו טוב. לפני וילי ואנדי הרגשתי שאין קבוצתיות, לא שומרים אחד על השני, אין גב מהמערכת, יש כאוס אחד גדול. פחדתי לדבר ליד אנשים, פחדתי לדבר בטלפון שלא ישמעו מה שאני אומר, או לכתוב בקבוצת הוואטסאפ. איך אתה יכול לסמוך על שחקן במגרש כשאתה יודע שמישהו מהקבוצה שלך עושה צילום מסך לקבוצת וואטסאפ של הנבחרת".

אז איך אתה היום עם אותם שחקנים?
"זה לא אותם שחקנים. מי נשאר מהנבחרת של גוטמן למשל? היה יותר מידי אגו, כולם היו כוכבים גדולים שבאו מהקבוצות שלהם ורצו לקחת את הנבחרת על הגב, מרצון טוב. הייתי מגיע לשבוע נבחרת, עשרה שחקנים מתראיינים לכלי תקשורת שונים וכל אחד מהם אומר: 'אני צריך להוביל את הנבחרת', הלו, גם בנבחרות הכי גדולות יש שלבים, יש היררכיה. פירמינו, כוכב בליברפול, בא לנבחרת ברזיל, הוא באנקר שם? הוא משחק רבע שעה והוא לא מוציא מילה. כי לפניו משחקים ניימאר או ז'סוס".

אם כל השחקנים בנבחרת ישחקו בליגת העל, אתה לא תעלה עוד 200 שנה" (אודי ציטיאט)

כשאתה שומע קולות מבלגיה שרוצים להיות בנבחרת, זה אותו דבר?
"אני יכול להבין אנשים שרוצים להיות בנבחרת, אבל כשאתה כבר בתוך הנבחרת?"

אתה לא רצית להיות בנבחרת
"לא רציתי ולא מסיבות מקצועיות. תמיד רציתי להיות בנבחרת. אין משחק ידידות שפספסתי, ומדברים על זה שיש שחקנים שמביימים פציעה כדי להתחמק. לא עלה לי בראש להגיד שאני חולה או קצת פצוע או להיות בבית או להרוויח כמה ימי חופשה נוספים".

אתה גומר את 2019 עם 40 גולים, 29 בגוואנגז'ו ו-11 בנבחרת, ושתי הקבוצות שלך נכשלו קשות
"לא הפסקתי לחשוב על זה, הטריף אותי. קיבלתי הכרה גדולה מאוד אישית בשני המקומות אבל אני חושב שאם הנבחרת הייתה מעפילה זה היה הרבה יותר חשוב מכל הישג אישי. זה היה שם אותי במקום אחר, מאפשר למות בשקט".

זה חסר לך?
"זה גם מפריע לי. אנשים חושבים שאני אינדבדואל, אבל אני טים פלייר, שחקן של קבוצה, שחקן שבא להלחם על תארים, בכל המקומות שהייתי בהם. התארים הקבוצתיים אלה רגעים שכולם בסוף שמחים ביחד. במכבי ת"א שברתי את השיא וכולם שמחו בשבילי, אבל הפסדנו את האליפות".

"חושבים שאני אינדבדואל, אבל אני טים פלייר, שחקן של קבוצה" (לירון מולדובן)

כשהולכים עכשיו למשחק הזה בגלזגו במארס, ושוב יגידו שאפשר ואפשר, ויתעתעו בעולם, אבל אתה ואני יודעים שאי אפשר
"זה אתה אומר".

בחייך, 50 אלף בהמפדן פארק זה לא 15 אלף שהיו שם לפני שנה
"אז הלחץ יהיה עליהם. נגנוב גול כמו בבאזל, ניסע לסרביה או נורבגיה, נשחק על כל הקופה. אני מאמין. כשהפסדנו עם מכבי 2:1 נגד פלזן בבית, אמרו שאין סיכוי. ופתאום בא גול ובא עוד גול".

אני מתאר לעצמי אותך בסלובניה, נותנים שני גולים ועושים מהפך ואז הטעויות האלה בהגנה. אתה בטח אומר לעצמך, באתי מההגנה פרטיה בסין להגנה פרטיה בנבחרת
"אלה הרגעים הכי קשים שהיו לי בנבחרת. ראיתי את זה על עצמי ועל ביברס, כשהבנו איזה רגע קשה זה היה. באותו רגע הקמפיין כבר לא עניין אף אחד, כי הבנו שפה הייתה נקודת מפנה מאוד גדולה. אם אתה עושה את הניצחון הזה, הייתה יכול להפסיד באוסטריה בקלות, אבל לנצח את מקדוניה בבית ובחוץ ואת לטביה בבית – ועלית".

חוץ מלטביה הפסדנו בכל המשחקים בחוץ. פתאום זה ישתנה? לא ניצחנו נבחרת עדיפה בחוץ מאז הפארק דה פרנס ב-1993
"אחד השחקנים מהמשחק ההוא – שהיה הישג ענק – סיפר לי שזה לא קבע שום דבר לנבחרת ישראל, וששלמה שרף ביקש רק לא להתבזות. הם שיחקו בלי לחץ. בסוף, כשהיו אמורים לעמוד בלחץ, זה לא קרה".

אז עכשיו, עם הסגל הזה, כן נעמוד בלחץ?
"אני מאמין. כשקיבלנו עם מכבי ת"א את ההגרלה במוקדמות ליגת האלופות לא היינו אמורים לעלות. בעטנו ארבע פעמים מול באזל בשני מפגשים וכבשנו שלושה שערים. בשביל לעלות צריך שאנחנו נהיה ביום מדהים והדברים יסתדרו לפי הכוכבים ויום פחות טוב של הסקוטים. אני בונה על שיבושים בצד השני. שנטעה פחות".

"לא היינו אמורים לעבור את באזל" (Gettyimages)

בהתבטאויות שונות לא מזמן, בין השורות, ניתן היה להבין שלא הייתי בטוח שאתה ממשיך למוקדמות המונדיאל
"לא חשבתי על זה יותר מדי. לא יודע עדיין מה ההגרלה. אשקול לא להמשיך, אבל ברור שתהיה איזו שהיא הפסקה. אם לא נעלה ליורו, לא אבוא למשחק ידידות ביוני. יהיו לי חודשיים או שלושה בלי נבחרת, לחשוב על זה. אם אפרוש מהנבחרת בשנה הקרובה או בשנתיים הקרובות, זה לא יהיה רק בגללי, אלא בגלל הדור הבא. אם אראה שאין סיכוי אעדיף לפנות את הבמה ולתת לנבחרת ישראל לשחק בלעדיי, כי ביורו הבא אני אהיה בן 37, אז מה הטעם? אני תמיד אוהב לעשות דברים שיש בהם הגיון. לא אבוא לנבחרת בשביל לעשות הופעות או לעשות חופשות בארץ. אם יש מטרה ואפשר להשיג אותה – אני פה. אין מטרה – חבל לתפוס מקום של שחקן צעיר שיכול להוביל את הנבחרת לשנים הבאות אבל אם אני שם הוא לא יכול לקבל את ההזדמנות הזו".

מי הדבר הבא?
"יש כמה מועמדים. אני מאוד מאמין ביונתן כהן. אני חושב שגם ירדן שועה שחקן טוב מאוד, אבל אם הוא לא יעזור לעצמו ולא יבין שלהיות שחקן כדורגל זה מכלול של דברים, הוא ייעלם וחבל".

יגאל הלל יעזור לו?
"אם יש מישהו שיכול לעזור לו זה יגאל הלל. אני מאוד מקווה שהוא יקשיב לו כי אם הוא לא יקשיב, אז גם יגאל הלל לא יעזור. אני רואה בו חוצפה טובה שעוברת גבול. אם הוא ייקח את החוצפה הטובה הזו ויווסת אותה למגרש, הוא יהיה שחקן מצוין".

לא היית כזה?
"כעסתי על דברים כאלה ואחרים אבל תמיד היה לי פחד לעשות דברים חריגים. אין לשועה את הפחד הזה".

"אם הוא לא יעזור לעצמו, הוא ייעלם וחבל" (מאור אלקסלסי)

כשאתה רואה את מנור סולומון בן 20 כובש שני שערים חשובים בליגת האלופות, את וייסמן מלך השערים באוסטריה, את מואנס דאבור בסביליה, זה לא מעורר אצלך חרטה שלא ניסית שוב אירופה?
"לכל אחד יש דרך וסיבה שזה קורה. אם הייתי יוצא בגיל שלהם למקומות כאלה, אלה היו הדברים שקורים. אני עשיתי דברים בקריירה שהם לא עשו. מואנס בסביליה, אבל אתה יכול להגיד עליו שהוא יותר מוצלח? יותר טוב? קריירה של שחקן לא מבוססת רק על יכולת. יש אלמנט של מזל, פציעות, קבלת החלטות, חוזים, הצעות, בעלים שמחזיקים אותך, סוכנים, מיליון ואחד דברים שיש מסביב. זו תעשייה שלמה".

אין סיכוי שתהיה כמו יוסי בניון, תשחק עד גיל 39?
"לא".

מה הגבול שסימנת?
"סימנתי 36 מקסימום, אבל חברים שלי אומרים שאשחק עד גיל 45, שאשבור את השיא של נסים כהן. אני אומר להם שזה לא יקרה. אשתי יודעת שהיא צריכה להזכיר לי אם היא רואה שאני פחות טוב ואין לי את אותה תשוקה – לפרוש".

אתה לא יכול להרשות לעצמך לדשדש?
"לא אוהב את זה בכלל. אם אבקיע 12 או 14 שערים בליגה הישראלית זה לא יעשה רושם על אף אחד וזה ייראה כבר כאכזבה. אני לא רואה את הנחיצות לרדת מהפיק למספרים אחרים. מצד שני, אולי בעוד שלוש שנים אדבר אחרת. אני כל כך אוהב את המשחק שלבוא ולהגיד שאני פורש, זה לחתוך חצי מהחיים שלך".

יש לי תחושה שבעוד 10 שנים בכלל לא תהיה קשור לכדורגל
"באמת? יש לי תשוקה גדולה מאוד לאמן. לא רואה את עצמי בעלים של קבוצה, אבל מאוד מעניין אותי להיות בעלים של אקדמיה. זאת הפונקציה לגדל שחקנים, ללמד אותם כדורגל. אני יכול להיות מנהל ספורטיבי, סוכן. אני 25 שנה בלו"ז של אימון-משחק, שבתות, חופשות לפי הלו"ז. אני רוצה משהו שאוכל לשלב את כל הדברים, אבל שאוכל לנהל את הלו"ז שלי בעצמי. כרגע אני מתעסק בכדורגל ובין לבין, יש לי מחברת שאני רושם בה דברים שאהבתי באימון, הערות ורישומים. בסוף היה שם חומר ואזכור מה אהבתי כשחקן ואיך הייתי מתנהל כמאמן".

זה כזה מופרך שבעוד 10 שנים אתה תהיה בדיוק בסוף קמפיין מונדיאל 2030, כמאמן הנבחרת?
"יכול להיות שנעשה ראיון עליה, אי אפשר לדעת".

בקרוב על הקווים? ערן זהבי (דני מרון)