שנת 2019 הייתה שנה לא פשוטה בספורט העולמי, עם יותר סימני שאלה מתשובות. אולי ככה זה בשנים שאין בהן טורניר נבחרות גדול בהשתתפות האירופיות (בכל זאת, קופה אמריקה דווקא היה). על ארבעה דברים מרכזיים התייצב סימן שאלה די גדול במהלך 2019 והוא ימשיך עם כולם גם לתוך 2020, שם בוודאי נקבל תשובות, לפחות חלקיות.
1. בגדול, זו אמורה הייתה להיות המהפכה הגדולה ביותר של הכדורגל העולמי. ה-VAR, אותה טכנולוגיה שמאפשרת לשופט לוודא מה באמת ראה ואם צדק כששרק במקרים שנויים במחלוקת, היא מערכת שרצה כבר כמה שנים במגרשי הכדורגל ובחלק מהליגות הבכירות, אבל העונה הקודמת והעונה הנוכחית הן למעשה המבחן הרציני הראשון שלה בשטח. אחרי המונדיאל ברוסיה אימצו מרבית הליגות הרציניות בעולם את המערכת, במטרה לשפר את הכדורגל ולחדד את הדיוק של החלטות השופטים. בפועל, כש־2019 נגמרת, עדיין לא ברור אם המטרה הזו הושגה או לא.
בלי טכנולוגיה, טווח הטעויות של השופטים הוא ענק. הרבה פעמים מה שנראה לאיתן שמואלביץ' כמו עבירה ממש לא נראה כך לזיו אדלר, ועל מה שאוראל גרינפלד ישרוק בוודאות יגאל פריד ממש לא ישרוק. ה-VAR לוקחת את הסיטואציה לצד השני של המשוואה: פתאום הכל בינארי. 0 או 1. כן או לא. נבדל או לא. עבירה או לא. זה נחמד, אבל בכדורגל יש הרבה תחומים אפורים, ולפעמים יתרון של מילימטרים לטובת שחקן ההתקפה על שחקן ההגנה הוא לא באמת השגת יתרון בדרך לשער אלא עניין של מיקרו תנועות.
ה-VAR. המערכת פוסלת שערים (אודי ציטיאט)
עין רגילה של קוון לא תתפוס את זה בחיים, כמובן, אבל המערכת היא לא בנאדם והיא תופסת גם תופסת ופוסלת שערים שנראים לנו רגילים לחלוטין. האם זה טוב? משיחות עם שופטים התשובה היא כן (כי לטענתם זה חלק משכר הלימוד ומהטמעת המערכת), הקבוצות והאוהדים קצת פחות מרוצים – כי בכל זאת, שערים “חוקיים" הולכים פה לאיבוד. לאן כל הסיפור הזה הולך והאם הקבוצות הגדולות יתמרדו נגד המערכת שגוזלת להן שערים ונקודות? בשנה הקרובה בוודאי נדע.
2. באביב הקרוב ימלאו 30 שנה לאליפות האחרונה של ליברפול. ריאל מדריד וברצלונה של הדורות הקודמים, אולי הקבוצה הגדולה ביותר בעולם של שנות ה־70 וה־80, נאלצה להביט בעיניים כלות בכדורגל האירופי דוהר קדימה בזמן שהיא מושעית עקב אסון הייזל, ואז גם את הכדורגל האנגלי מזנק אל עידן אחר בזמן שהיא עוד מלקקת את הפצעים מאסון הילסבורו.
ליברפול חוגגת. מחכים לסגירת המעגל (gettyimages)
ב־2019, אותה פתחה ליברפול עם הפסד לקבוצת־העל מנצ'סטר סיטי במה שבסופו של דבר התברר כמשחק שלקח לה את האליפות כבר בשנה הקודמת – הצליחו האדומים מהמרסיסייד לזכות בליגת האלופות, ואת השנה הקלנדרית הם יסיימו במקום הראשון בפרמיירליג במה שאמור להיות, סוף־סוף, סגירת המעגל שיושבת על הכתפיים של כל כך הרבה אנשים בליברפול וסביבותיה.
ליברפול של 2019 אומנם הפסידה את האליפות בעונה שעברה, אבל השתוללה בצ'מפיונס ברמות שלא מתאימות לה. אם את התואר האירופי הקודם שלה היא לקחה תוך כדי גירוד מקסימלי של הזדמנויות ואחרי פיגור 0-3 במחצית של הגמר, הרי שאת התואר ב־2019 היא לקחה כפייבוריטית, בעיקר אחרי שפירקה את ברצלונה עם רביעייה מהממת בגומלין של חצי הגמר. אומנם יצא שבחצי השנה הראשונה של 2019 מי שקטפה את כל התארים באנגליה היתה דווקא מנצ'סטר סיטי, אבל הסיפור המעניין היה ונשאר ליברפול, ואולי טוב שכך. עכשיו נשאר ליורגן קלופ ולשחקנים שלו להשלים את המשימה, אבל זה כבר סיפור ל־2020.
שחקני גולדן סטייט. מתגעגעים לימים היפים (gettyimages)
3. אם התחלתם לאהוב את ה־NBA או ספורט בכלל בעשור הזה, לא הצלחתם לפספס את העליונות המדהימה של גולדן סטייט ווריירס. חמש השנים האחרונות של הצהובים מסן פרנסיסקו היו אדירות. הם זכו שלוש פעמים באליפות והפסידו עוד פעמיים בגמר, לקליבלנד ולטורונטו. ההפסד לטורונטו במשחק האחרון של סדרת הגמר בעונה שעברה היה משמעותי במיוחד – קליי תומפסון, אחד מעמודי התווך של גולדן סטייט, קרע את הרצועות בברך ולמעשה גמר גם את העונה הנוכחית. אם זה לא מספיק, במהלך הקיץ איבדה גולדן סטייט את קווין דוראנט, עוד עמוד תווך, ולמעשה שמה את כל הז'יטונים על הידית הבלתי נגמרת של סטף קרי.
רק שהידית הזו נגמרה במשחק הרביעי של העונה, כשקרי שבר את היד. גולדן סטייט מצאה את עצמה מתבזה בליגה עם שרשרת הפסדים נוראיים, שלמעשה בישרו על סופה של תקופה ועל עידן חדש ב־NBA. לקראת העונה המועדון גם עזב את אוקלנד, משכנו ביובל השנים האחרונות, ועבר לסן פרנסיסקו עצמה. הכל יותר מדי סמלי בסיפור הזה, ונכון לזמן כתיבת שורות אלה גולדן סטייט מדורגת במקום ה־30 והאחרון בטבלה הכללית של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. 2019 לא תהיה השנה שירצו לזכור שם, ומעניין יהיה לראות מה יעשה סטיב קר, גאון כדורסל שכבר הוכיח את עצמו בעבר, כדי להוציא את העגלה המקרטעת שלו מהבוץ, ויהיה מעניין לראות איך יעשה את זה במהלך 2020.
רונאלדו. לא זה מה שאיחל לעצמו (INA FASSBENDER/AFP via Getty Images)
4. בזמן שליאו מסי נשאר להתמודד עם הגמדים והדרדקים בליגה הספרדית, בדרך לשבירת כל השיאים המשעממים האפשריים בעולם, בחר כריסטיאנו רונאלדו לנסות לדלג מעל משוכה חדשה ומעניינת יותר בכדורגל העולמי, וחתך מהליגה הספרדית הקלילה (והמאוד לא תחרותית) לליגה האיטלקית הקשוחה (והמאוד לא תחרותית). ההגנות באיטליה הן לא ההגנות בספרד, אבל כריסטיאנו סיים את העונה שעברה עם 21 שערי ליגה, והעונה הוא כבר לא יגיע לזה, כי כרגע יש לו ארבעה בלבד. בעונה שעברה רונאלדו שיחק אצל קבלן האליפויות האיטלקי מסימיליאנו אלגרי, ויובנטוס הייתה מכונה דורסנית ובלתי אפשרית אבל נכשלה בזירה האירופית, דבר שכריסטיאנו עצמו לא בדיוק איחל לעצמו.
השנה הוא משחק אצל מאוריציו סארי, הבנקאי הנאפוליטני שמעשן 60 סיגריות ביום. החיבור ביניהם מעט יותר בעייתי, ובאחת הפעמים שבהן הוחלף השנה – זו הייתה הפעם השנייה תוך שבוע – רונאלדו איבד את העשתונות (כמו בן אנוש רגיל, מי היה מאמין). במקביל, סארי התחיל סוף־סוף לטפח את פאולו דיבאלה, שאצל אלגרי עסק בעיקר בעבודות רס"ר, והכל קורה כשמסי ממשיך להשחיל קונוסים כרגיל בספרד. כך יצא ש־2019 הייתה למעשה השנה שבה כריסטיאנו רונאלדו ירד ממעמד של גיבור־על למעמד של שחקן טוב מאוד. איך הוא יגיב ב־2020 והאם יש לו בכלל כוח וחשק לזה? בקרוב מאוד נדע.
מה דעתך על הכתבה?