איש הנצח: סיכום העשור של יענק'לה שחר ומכבי חיפה

2009 הייתה אחת השנים המשמעותיות של יעקב שחר. שנת סתימת הפיות. שנת הסרת הספקות. שנה שסגרה עשור חלומי עם שש אליפויות, אבל גם שנה שהיא המפתח למה שקרה בעשור הנוכחי. כשמכבי חיפה זכתה באליפות ההיא על חורבות האימפריה של ארקדי גאידמק בירושלים, עם צעירים ואלישע לוי שהגיע מבני סכנין, בעונה שנתפסה כעונה פיננסית, הכדורגל הישראלי השתחווה בפני איש הנצח שחר – ולא בפעם הראשונה. אולי בפעם האחרונה. כשכולם נפלו, הוא נשאר לעמוד.

שחר הוא הפנים של הכדורגל הישראלי כבר למעלה מ-35 שנה. ספונסר דומיננטי שהפך לבעלים הפרטי הראשון והאיש שהכניס את הליגה לעידן הכסף הגדול. קראו לו הגביר, קראו לו כוחני. האיש החזק. האיש השפוי. האיש היציב. הוא בעיקר זכה למעמד משלו. לכבוד ששמור ליחידי סגולה. שחר אף פעם לא נתפס רק כבעלים. הוא היה ועודנו 'הנשיא'. מיסטר פרזידנט. וב-2009, הנשיא היה בשיא. הדרך שלו ניצחה את כל הטרנדים המתחלפים. את הגאידמקים, היאמרים, ההרציקוביצ'ים ודומיהם. כשכולם ויתרו. הוא נשאר לעמוד.

יעקב שחר. נשאר בזמן שכולם התחלפו (עדי אבישי)

ב-2019, שחר כבר לא כל יכול. בטח לא חסין, אבל עדיין חזק ועמיד. מחזיק מעמד מול כפיות הטובה שמאפיינת את האוהד הממוצע. לשמונה שנים של תוצאות רעות יש השפעה וזה כמעט לא משנה מי אתה, מה עשית או איך קוראים לך. כך מצא את עצמו שחר בעשור האחרון בצד הלא נכון של מתקפות תקשורתיות ומחאות אוהדים, במרכז של ברבורים אינסופיים סביב מועדון שהפך ללחוץ והקפריזי בישראל. היו כאלה שאמרו שהוא איבד את זה, אבל ההפך הוא הנכון. כשכולם מסביבו איבדו את זה, הוא נשאר לעמוד.

זאת אולי הייתה הבעיה המרכזית של שחר בעשור האחרון. האיש שתמיד חשב שהדרך שלו היא היחידה שתחזיק לאורך זמן, לא הצליח להבין מתי האנשים שהחשיב כטרנדים הפכו לכוחות קבועים ומשמעותיים בשוק. בהיסטוריה שלו, שחר התמודד עם לא מעט "כוכבים עולים", הפסיד להם מדי פעם, אבל לא זז מהאני מאמין שלו וסירב לתת להם לנהל אותו או להכתיב לו דרך פעולה. בתחילת העשור, לשחר לא היו מתחרים. אולי בנקודה ההיא האמין שכבר לא יקום מישהו שיעמוד מולו לאורך זמן. אולי המעיט בערכם של מיטש גולדהאר ואלונה ברקת.

אחרי האליפות האחרונה ב-2011, מכבי חיפה איבדה את שאריות השלד המוצלח. רפאלוב נמכר, חמד ומסיללה עזבו לספרד, קולמה לצרפת וכולם הצטרפו לקינן, כיאל, טשיירה וארבייטמן שעזבו שנה קודם לכן. נפילה נקודתית – כמו זו שהובילה בין היתר לאליפות החד פעמית של קריית שמונה – הייתה מובנת, אבל בדיעבד זו הנקודה שבה דברים קיבלו תפנית לרעה. מכבי חיפה שיכורת הכוח איבדה כיוון ואפילו לא שמה לב לזה. המערכת והאיש שבראשה נרדמו בשמירה והתעוררו מאוד מאוחר.

גולדהאר וקרויף. מכבי חיפה נרדמה בשמירה (ערן לוף)

ג'ורדי קרויף, כנראה איש העשור בכדורגל הישראלי, שינה לחלוטין את השוק תוך הבנה שבליגה עם מגבלת זרים, הישראלים הטובים ביותר יביאו אליפות ולא משנה כמה הם מרוויחים. מספרים שקרויף חשש מאוד ממכבי חיפה וניסה בתחילת דרכו להחליש אותה בכל דרך. הוא ראה בה ענק רדום והאמין שרק לה יש את האמצעים – בכסף ובתשתיות – להתחרות בקבוצה שלו. אבל שחר סירב להיכנס למשחק של קרויף ועד שעשה זאת, קיבל על הראש מתחרה שהבין את המציאות המשתנה מוקדם יותר – הפועל באר שבע.

השנים הרעות של מכבי חיפה התאפיינו בקניית שחקנים בינוניים בכסף גדול. הירוקים הלכו בעיניים עצומות אחרי הגחמות של המאמנים המתחלפים ולא הציגו שום חשיבה אסטרטגית בכל הקשור לרכש, בחירת אנשי המקצוע או ניהול סגל. מ-2014, הם נכנעו וניסו לעשות מה שעבד אצל האחרות. תחילה נכנסו לשוק הליגיונרים עם ההחתמות של בניון, עטר ושכטר (וגם מויאל, קהת וגרשון) לצד זרים בווליום גבוה. אחר כך ניסו מאמנים זרים ומנהלים ספורטיביים, אבל לא הצליחו לסגור פער מקצועי עצום.  

העשור של מכבי חיפה היה רע. כל שנה תכנית אחרת. מחשבה אחרת. קבוצה אחרת. סחרור שלא נעצר. ציפיות ענק כל קיץ, פתיחה רעה, דיכאון, דיבורים על מהפכה, כמה תוצאות טובות בגארבג' טיים, ציפיות וחוזר חלילה. מעבר לתוצאות, מכבי חיפה כולה נשאבה למציאות של סיכומי עונה אחרי כל משחק. לחץ אטומי שמשתק מצד אחד, אבל עדיין מנהל את כל הנוגעים בדבר. תעשיית הספורט היא דינמית, משתנה בקצב מסחרר ודורשת זיהוי מהיר של טרנדים, חידושים ושינויים. אבל הלחץ עיוור את מכבי חיפה והקפיא אותה. בלא מעט עונות היא נראתה כמו חיקוי (יקר) של כל השאר. הלחץ גרם לה לשכוח מי היא ומה היא.

יוסי בניון. כלום לא עבד לירוקים בעשור האחרון (ערן לוף)

התהליך הזה ניתב את האש לעברו של שחר. זה היה העשור בו השפיות המפורסמת שלו שהבדילה אותו מאורחים לרגע פתאום נתפסה כחולשה. השליט הכוחני, היציב והדומיננטי איבד את כוחו בהפיכה של צעירים חצופים ונתפס כגרסה לא מעודכנת. האנשים שסגדו לו התהפכו עליו ולעגו לו. קראו לו פראייר ולפעמים קמצן. קראו לו ללכת. לשחרר. זה מצחיק כי אם מנתקים רגע את הרגש ומסתכלים על המציאות, אין בעצם מכבי חיפה בלי שחר – לטוב ולרע. גם המבקרים הגדולים שלו לא יוכלו לטעון שאינו הדמות המשפיעה בהיסטוריה של המועדון. לפיכך, המחאה נגדו הפכה את הבטן. לקרוא לו ללכת? אולי יותר בכיוון של לקרוא על שמו אצטדיון.  




אלא שמבחינת שחר, לעשור הזה יש סוף טוב ללא קשר לזהות הקבוצה שתניף את הצלחת במאי 2020. יש משהו מאוד סמלי במה שקורה במכבי חיפה העונה. מאוד רטרו. מאוד יעקב שחר. השילוב בין שחקני בית, רכש ישראלי מדויק שצומח עם המועדון וסופרסטאר זר מזכיר מאוד את המרכיבים שאפיינו את הירוקים בעונות גדולות. טיפוס סולידי ושקט כמו בלבול על הקווים הוא השתקפות לדברים ששחר מאמין בהם. יציבות ושפיות חזרו לאופנה. פתאום, כשיש תואר בהישג יד והעונה לא נגמרת בספטמבר, תהליך זו לא מילה גסה.




כי המציאות היא ששחר לא באמת השתנה. זה אנחנו המטומטמים. המכורים לסיפוקים מהירים. לדברים שקורים הרגע. אנחנו מדפדפים תמונות בטינדר ומחפשים ריגושים בתאי שירותים והוא יושב ביציע הכבוד עם התה והלימון והספרים הישנים. אבל בסוף, בסוף מגיע הרגע שכולנו רוצים להיות במקום שלו. רוצים להירגע. להוריד. למצוא את ההוא או ההיא שיגידו לנו: "אין יותר מועדונים".

מכבי חיפה מודל 2019/20. סוף טוב לעשור (מאור אלקסלסי)

שחר עשה המון טעויות בעשור האחרון, אבל הוא יסיים אותו בגבוה. החזרה למקורות, לדרך שלו, תביא למכבי חיפה אליפות גם אם לא העונה. כך או כך, האיש הזקן הראה לנו שלכולנו עדיין יש מה ללמוד. כן, הוא כבר לא יהיה הגביר או האיש היחיד שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא גם לא יישאר יותר לבד במשחק כי המציאות ב-2019 היא לא מה שהייתה ב-2009. השחקנים מסביבו יציבים וחזקים לפחות כמוהו. הם הדבר האמיתי ולא טרנד. והוא… למרות הכל עדיין עומד.  

ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל מהדרך בה מיסטר פרזידנט התמודד מול מציאות מטומטמת, מול כפיות טובה בלתי נסבלת, מול עולם שמשתנה, מול ערימות של שיט שהושלכו לעברו, בסיטואציה שהייתה שוברת כל אחד אחר. ונשאר לעמוד.