1. צריך היה לראות את הפרצופים החמוצים של שחקני מכבי ת"א בסיום, את המבוכה של ולאדן איביץ' ואת מופע השמחה המופגן של שחקני הפועל חיפה, אחרי שבין השאר העניקו פרס למכבי חיפה – כדי להבין שבשנתיים האחרונות קרה כאן משהו.
הפסד ליגה בודד של מכבי ת"א ב-59 משחקי הליגה בשתי העונות האחרונות, יצר הרתעה כזו שכל תוצאה זולת ניצחון שלה מתקבלת כמו שהתקבל הפסד של מכבי כדורסל עד לפני עשור. זה מעיד על כוח, ואסור שאיש יזלזל בזה. מכבי ת"א היא הקבוצה היחידה שיצרה כזו הרתעה, ותהיה זו סנסציה אם מכבי חיפה גם תיקח ממנה את תואר האליפות, אפילו מכבי חיפה של השנה.
מי שחשב שמכבי ת"א פספסה ניצחון רב שערים, היה צריך לשמוע את איביץ' בסיום. בראייה מפוקחת ניצחונות מוחצים לא מעניינים אותו, אלא רק ניצחונות. הוא הלין על כך שצריך לשחק עד הרגע האחרון, וזו עוד נקודת זכות למכבי ת"א, למרות התיקו. הפועל חיפה? היא צריכה להודות לכך שנס זמיר הוא אחד השחקנים הפחות מוערכים בכדורגל הישראלי. אחרת הוא לא היה עוצר את הכדור כפי שעצר, והוא לא היה כנראה בהפועל חיפה.
יונתן כהן. במכבי ת"א לקיחת נקודה היא כמו הפסד (מאור אלקסלסי)
2. מאז נעלמו הקבוצות השכונתיות מהמיינסטרים, תפסו את מקומן קבוצות אווירה, או יותר נכון, קבוצות שחיו בנחת בליגות הנמוכות עד שמישהו – נדבן או ראש עיר מורעל – הקפיץ אותן מעל הפופיק. יש קבוצות כאלה גם באירופה. הופנהיים של מונאס דאבור היא אחת כזו. מבין הקבוצות האלה בישראל בלטו שתיים: מ.ס. אשדוד והפועל קריית שמונה. לשתיהן יש בוס דומיננטי, אוהב כדורגל, שדוחף אותן קדימה. אחת מעיר של כדורגל והשנייה מעיר שלא יכולה לממן כדורגל. דווקא קריית שמונה הצליחה יותר, אבל מ.ס. אשדוד תחיה הרבה אחריה.
עשר שנים לא הייתה קריית שמונה בליגה הלאומית, אבל בעשר השנים האלה היא לקחה אליפות מדהימה, גביע יוצא דופן וגם לקחה גביע טוטו והגיעה לשלב הבתים של הליגה האירופית. היו לה כלים מדהימים להצלחה הזו, גם אם לא היה לה קהל: בעלים חסר עכבות, תנאי חממה, מחלקת נוער, אמביציה להוכיח ופאסון. עושה רושם שרוב הפרמטרים האלה מתפוגגים. חוסר אונים מתפשט שם, הבסיס מתערער. תאריך התפוגה מתקרב. נכון לאתמול, לא הייתה יריבה נוחה יותר להפועל תל אביב להתאושש מהחמישייה בסמי עופר.
יריבה נוחה להתאושש עליה. אלטמן חוגג (דני מרון)
3. מכבי נתניה יצרה בעידן סלובודן דרפאיץ' ושי ברדה סטנדרט חדש: היא הפכה לקבוצה שבכל מגרש, ומול כל קבוצה, לוחצת את יריבתה בשטחה שלה ומשיגה את הכדור. זה יצר תחושה שהקבוצה גדולה יותר מכל שחקן שמשחק בה. שהשיטה מנצחת. ואז עזבו ערן לוי ודיא סבע. והתברר שהשיטה נחמדה, אבל בתנאי שהיא תכלול שחקני הכרעה, רצוי שוברי שוויון.
לקח אתמול פחות מדקה של פאטוס בצ'יראי במגרש כדי להבין שכמה שהוא נראה חלוד, שתי דרגות מתחת לרמתו, וקצת שבע, כולל מעודף משקל, הוא עדיין שחקן שגדול משאר השחקנים על המגרש. וזה בלט כאשר במחצית שלמה הפועל רעננה עשתה מכבי נתניה למכבי נתניה. אולי כדאי ששלושה מחזורים לסיום העונה הסדירה, תתחיל נתניה לחשוב על תוצאה וקצת פחות על דרך. לבצ'יראי אין תחליף, נקודה.
עדיין גדול על מרבית הליגה. בצ'יראי (אריאל שלום)
4. אם יש מישהי שהולכת להחריב את החלום הרטוב של שש קבוצות גדולות בפלייאוף העליון (חמש הגדולות המוכרזות ומכבי נתניה או הפועל חיפה), זו הפועל חדרה, והיא מתעקשת לעשות זאת פעם שנייה ברציפות. אלא שהפעם זה מרשים יותר, כיוון שאלמנט ההפתעה שעמד לזכותה והזלזול בה כבר לא קיים, וכמובן שלא המאמן המיתולוגי או סגל השחקנים המפתיע. הפועל חדרה עם אורי גוטמן עשתה 15 נקודות מ-30, והפתיעה את כל המומחים. זו של שרון מימר עשתה כבר 19 מ-30 וכפול ניצחונות. זה כל כך מגיע לה שכבר לא מעניין מה יהיה המחיר.
5. מי שלוקח את בן רייכרט לסגל שלו צריך לקחת בחשבון שהוא יקבל קשר אחורי שיודע לשחק כדורגל, אבל כזה שבחר בסגנון משחק קשוח, כדי לחפות על חולשות אחרות. בן רייכרט הוא לא שחקן אגרסיבי, הוא במקרים לא מעטים שחקן ברוטאלי. כשאתה מסתובב עם טיקט כזה על החולצה או סימן על המצח, גם עודף רצון טוב לא יעמוד לזכותך. רייכרט הוא ברירת המחדל, הוא יהיה החשוד המיידי, המורחק האולטימטיבי. כשאתה בוחר בו לסגל שלך, אתה יכול להפסיד משחקים.
החשוד המיידי והמורחק האולטימטיבי. רייכרט (אריאל שלום)
מה דעתך על הכתבה?