מהבלטה לחומה

ב-1931 הונחה אבן הפינה לבית מכבי ברחוב המכבי 4 בתל אביב. "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל, מסר לקוראיו את הפרטים הבאים: "השטח, ארבעה דונם גודלו, ניתן לאגודה במתנה על ידי עיריית ת"א. הוא יועד להקמת אולם התעמלות וקלוב למשרדים. עלות המבנים נאמדת ב־2,000 לא"י. 1,000 כבר נמצאו תודות להשתדלותם של האדונים י. ציזלינג ו־י. רוקח. י.ל. גולדברג תרם 100 לא"י. איגוד הספורט ‘הפועל' נתן את ברכתו לסניף המכבי בת"א כאות ליחסים הוגנים יותר בין ‘המכבי' ל'הפועל'. הברכה הוקראה בטקס. נישאו נאומים, בחורים ובחורות הראו תרגילי התעמלות ואתלטיקה קלה. תזמורת הכבאים ניגנה".

בתחילת דרכן, קבוצות ספורט נוהגות למקם את עצמן בקרבה פיזית לאוכלוסייה שתומכת בהן. אחר כך החיים לוקחים אותן למקומות אחרים. מכבי ת"א התמקמה בתחילתה בחלק הדהוי של לב העיר. ילידי שנות ה־50 זוכרים בתים מקולפי טיח, סדוקים, חסרי חן ונעדרי אסתטיקה, קוביות מגורים פונקציונליות במצב מחורבן.

קינג ג'ורג', הרחוב שהוליך לרחוב המכבי, עירב בין מסחר למגורים. הוא לא נועד לבילויים, גרו שם ועבדו בו: אינסטלטור, מנעולן, חייט, ספר, מכולת שמוכרת גם מחברות, חנות מכשירי כתיבה שהמכולת כרסמה לה בביזנס, חנות נעליים, בית חרושת לקרח, מאפייה של בייגלאך. “אפלבאום" הקים בקינג ג'ורג' את בית האופנה שלו. הוא הלביש את הילדים לבר מצוות. “עציוני – מקור הזול" נוסד כמה מטרים לצדו ומכר את אותם הדברים. עציוני בא לאפלבאום מלמטה. התנהלה תחרות קשה בין שני בתי העסק. אותי הלבישו אצל אפלבאום.

בעלי החנויות התגוררו סמוך לעסק שלהם, רבים בדמי מפתח, דירות של 2־2.5 חדרים, מקסימום שלושה לאלה שהסתדרו בחיים. רחוב המכבי הוא סמטה של קינג ג'ורג', כמה עשרות מטרים שמוליכים לטשרניחובסקי. שני שדכנים, ליבר ולוין, מתחרים זה בזה. בשנות ה־50 וה־60 חיו כאן מתפרנסים קשי יום, עצמאים שמבקשים לשרוד במדינת מפא"י. “תנו לחיות בארץ הזאת", הם התחננו באחת ממערכות הבחירות שנערכו באותם שנים.

(מכבי תל אביב, האתר הרשמי)

בשנות ה־50 כבר אפשר היה להתרשם שהאגודה מִקסמה את האפשרויות על פיסת הנדל"ן שקיבלה במתנה מהעירייה. בין בתי המגורים, מתחת למרפסות, בצד השני של המדרכה, מול שני השדכנים, הוקמו מגרש כדורסל וארבעה מגרשי טניס שהקלוב למשרדים הפריד ביניהם: שלוש קומות – אחת של קולנוע “אוריון", שלאגודת מכבי אין בה שימוש, שתיים נוספות של כוכי משרדים, גזברות, הנהלת חשבונות, מזכירות, חדר הלבשה, מקלחת, אולם קטן להיאבקות, ג'ודו והרמת משקולות. מתאבקים ומרימי משקולות מזיעים ומתנשפים על הגזברות, המזכירות והנהלת חשבונות. על הגג זירת אגרוף. מתחם של ספורט הישגי בתוך זרם חיים של אוכלוסייה שחיה סביבו, ובאותן סמטאות שהוליכו מדי בוקר את החנוונים והעוסקים הזעירים לעסק שלהם, התהלכו ספורטאים גדולים שמימשו את עצמם במתקני השכונה. ילדים שגדלו שם הסתובבו בין אלופים, חלקם היו שכנים שלהם, פגשו אותם במכולת, ראו אותם מתאמנים, פנו אליהם בשמם – אבל ראו אותם מתחרים רק מהגגות, מהמרפסות ומבעד לגדרות ששקי יוטה הוצמדו אליהם.

משפחת כהן מינץ התגוררה ברחוב סמוך. האמא אדית, האבא אהרן ושלושת ילדיהם: תנחום, שאול ומרה. אדית הייתה בימיה אלופת ישראל בטניס. היא לקחה איתה למגרשים את שלושת הילדים; שאול ומרה גדלו להיות טניסאים מצטיינים בקנה מידה ארצי. תנחום היה המוכשר מהילדים, יהושע רוזין מהכדורסל עבר וראה בחור ענק משחק טניס והפך אותו לשחקן הכדורסל הישראלי הראשון שאירופה הכירה. כהן מינץ הלך כמה מטרים ועבר מהטניס לכדורסל.

משפחת דוידמן התגוררה ברחוב פינסקר. וילי דוידמן, האבא, אימן את נבחרות ישראל בטניס, בוגרים ונוער. היה מגיע למגרשים על אופניו והמשיך להדריך כמעט עד יומו האחרון. הבן שלו, אלעזר דוידמן, לזר, היה מגדולי ספורטאי ישראל בכל הזמנים. אולי הספורטאי הישראלי הראשון שהיו לו הצלחות בינלאומיות, דמות מוכרת ונערצת הרבה מעבר לגבולות המתחם והענף. דוידמן לא הפסיד מימיו לאף יריב ישראלי ופרש בלתי מנוצח.

(מכבי תל אביב, האתר הרשמי)

ג'רי בית הלוי, הבוס של מכבי ת"א בכדורגל, הקפיד לשמר מסורת שהייתה נהוגה בעבר ולפיה קבוצת הכדורגל של המועדון קיימה בקלוב למשרדים את אסיפות הקבוצה שלה. בתחילת שנות ה־60 נהג ג'רי לכנס את הקבוצה שבנה, את "אפרוחי ג'רי", לאסיפות קבוצה על פיסת הדשא במגרשי הטניס. דוידמן היה יוצא אליהם מהמלתחה בתום האימון שלו, ג'רי היה קוטע את האסיפה, השניים מחליפים ביניהם כמה מילים, האפרוחים מתלחשים ביניהם: "הנה דוידמן, זה דוידמן". דוידמן אומר להם: בהצלחה בשבת, ובשבת היית רואה אותו נכנס לשער 2 בבלומפילד, לבוש “פרד פרי" אדומה, כרית ישיבה מתחת לזרועו. דוידמן לבש אדום כי הצבע התאים לו.

ג'רי בית הלוי נשאל באחד הראיונות האחרונים שלפני מותו על הנוהג הזה שלו, לטלטל את שחקניו לקצה השני של העיר לצורך אסיפות הקבוצה. הם התאמנו ושיחקו באצטדיון המכביה בצפון העיר. “פה זה הבית של מכבי", השיב, “פה מכבי התחילה, הילדים צריכים להבין איפה הם התחילו".

היסטוריונים מציינים שמכבי הפסידה על הבלטות באוריון רק בשלושה משחקים ב־40 השנים שבהן שיחקה שם. התקשיתי למצוא תימוכין לכך. עד עכשיו אני משוכנע שמכבי לא הפסידה שם באף משחק. אי אפשר היה לנצח את מכבי על הבלטות של אוריון. שאלתי את צביקה שרף אם הוא זוכר, צביקה הרי זוכר הכל, גם הוא התקשה לזכור מתי ולמי מכבי הפסידה במגרש הישן. “אולי לפני שנולדנו", אמר לי. לפני שנולדנו זה לפני הספירה, אמרתי לו.

לא זוכר מתי מכבי תל אביב הפסידה על הבלטות באוריון. צביקה שרף עם יאניס ספרופולוס (מכבי תל אביב, האתר הרשמי)

פרויקט מגורים עומד שם היום, שני בניינים, ביניהם רחבת נוחות קטנה. בימים האחרונים נחנכה שם נקודת ציון: שש בלטות שעליהן הוטבעו כפות ידיהם של ארבעה שחקני עבר לצד שמם – תנחום כהן מינץ, זכריה עופרי, אברהם שניאור, רלף קליין. ארבעת הסטארים הראשונים של המועדון, שמזוהים יותר מכל אחד אחר עם הבלטות. בלטה נוספת על שמו של מאמנם, יהושע רוזין, ובלטה שישית שעליה מוטבע סמל מכבי. תזכורת צנועה, מינימליסטית, למה שהיה כאן בעבר.

"בלי מחיצות, בלי מעמדות, משפחה אחת צהובה גדולה", מצוין בפרסומים על אודות האתר. הפרסומים משקפים את הזמן והתקופה. שמעון מזרחי היה מכביסט שהגיע מחלק אחר של העיר, כמה רחובות משם, רקע סוציו־אקונומי שונה משל סביבתו. זה בלט במראהו, בהליכותיו, בהדגשים ובחשיבות שנתן לאהדתו הספורטיבית. דבר ראשון שעשה כשהשתלט על מחלקת הכדורסל היה לבנות חומת בטון סביב המגרש. מכבי נכנסה לעידן חדש.